ורד:

אז, בוקר טוב לכולם.

לי קוראים ורד, ממרכז נגיש להכיר, אני חושבת שכל מי שנמצא פה מכיר וכבר יצא לו להיות גם בסדרת ההרצאות הזו.

היום אני מהמיטה, הקורונה תקפה אותי לפני 10 ימים. אני צחקתי עליה, חשבתי שהיא לא רצינית ואז לפני שלושה ימים חטפתי אותה בגדול עם איזו שפעת כזאתי, כנראה שעוד לא התאוששתי כמו שצריך, אז אני חצי בכוח היום.

אנחנו היום נדבר ונפגוש את לילך, לילך שריון. כבר כשהיא נולדה, ההורים שלה ידעו בדיוק…

לילך:

לא, לא. זה כשהתחתנתי. הייתי משהו אחר.

ורד:

היא באמת עובדת כבר המון המון שנים בגבעת התחמושת ועוד מעט תספר לנו על זה קצת יותר.

אבל מה שהיום ננסה לגעת בו, זה באמת בנושא הזה של לספר סיפור שהוא מורכב.

מה זה אומר ״סיפור מורכב״? אני כל הזמן נתקלת בשאלה הזאתי, של ״אילו תכנים בכלל רלוונטי להביא לאנשים עם מוגבלויות?״. אני לא מדברת על מוגבלות פיזית, כשהקוגניציה היא תקינה ובאמת הבן אדם מתנהל בחיים עצמאיים לגמרי ואין שום עניין, אלא אני מדברת על מקרים, למשל, שיש הנמכה קוגניטיבית או שבאמת יש איזשהו קושי בהבנה, או חבר׳ה עם לקויות נפשיות ואז עולה השאלה – ״רגע, למה אנחנו צריכים בכלל לספר להם את זה? הרי לקבוצות של ילדים אנחנו בכלל לא מספרים את הסיפור, אנחנו בכלל לא מארחים פה קבוצות כאלו או שאנחנו בכלל לא מספרים להם את הסיפור הזה. זה מאוד מדמם, זה מאוד קשה להכלה״, ואז עולה השאלה – ״למה? למה לספר בכלל סיפור כזה לקבוצות כאלו?״.

אני כל פעם חושבת על זה מחדש ואני כל פעם מגיע אל אותה תשובה, אבל אם יש פה עוד רעיונות אחרים אני אשמח לשמוע פה עוד דעות.

אני מאמינה שגם אנשים עם מוגבלויות קוגניטיביות או מוגבלות נפשית הם חלק מהארץ שלנו, הם חלק מהסיפור של הארץ הזאתי.

ומה לעשות? הארץ שלנו היא ארץ שיש בה סיפורים שהם לא תמיד פשוטים.

זה לא אומר שאנחנו צריכים לספר סיפור שהוא קשה להכלה. אנחנו לא חייבים להביא את התמונות כולל הדם, כולל סיפור הקרב ובדיוק מי ירה במי וכמה נהרגו ובאיזו שעה ואיך זה קרה – אנחנו צריכים להביא את המסר שמאחורי הדבר, אנחנו צריכים להביא את הערך.

אחד הדברים שאני זוכרת, גם מהעבודה עם לילך שדיברנו עליו הרבה, זה באמת מה הערכים שלנו? מה גבעת התחמושת רוצה לספר? מה עומד מאחורי הקרב פה, שהוא מאוד מאוד משמעותי וייחודי לגבעת התחמושת? ואת זה אני רוצה לספר, אני רוצה לספר על האנשים שמאחורי המלחמה הזו, אני רוצה לספר על מה הניע אותם, אני רוצה לספר על מה אנחנו, כבני אדם שעדיין חיים בארץ הזו, מה משמעותי עבורנו בזכות אותם אנשים, מה הרווחנו בזכותם – ואלו דברים שהם יוכלו לקחת הביתה, שהם יוכלו להתחבר אליהם.

אם אני אעמוד באיזושהי תצפית ואעשה מורשת קרב ואני אגיד ״כוחות הירדן זה משם, כוחות המצרים זה משם…״, זה לא מספר כלום.

אם אני אספר על האדם שעמד שם מאחורה ומה הוא היה ומאיפה הוא הגיע ומה היה כל כך מיוחד בלחימה שלו או בעשייה שלו בתוך הסיפור הזה, כבר יש על מה לדבר.

אז לילך תנסה להראות לנו, התחלנו שם פרויקט לפני כ 4 שנים ואני באמת יכולה להגיד שלא הגענו אל מקום שהוא ריק לגמרי מעשייה, עוד לפני זה לילך עשתה דברים וממשיכה גם הרבה אחרי.

היא תספר באמת קצת על מה קורה בגבעת התחמושת ואיך לוקחים את הסיפור המורכב הזה והופכים אותו למשהו יותר פשוט.

אז זהו, אני סוגרת לעצמי את המיקרופון ועוברים אליך.

לילך:

טוב. אז קודם כל, בוקר טוב לכל השומעים.

אני לילך. נכון, שם משפחה שריון. גרה במודיעין, אל תשאלו, הסתבכתי בכלל עם כל הצבא.

אני כבר 10 שנים מנהלת ההדרכה של גבעת התחמושת, אני אחראית באמת על כל הכמויות של הקבוצות שמגיעות, כל מגוון האוכלוסיה – אנחנו נדבר גם על זה.

אני אתחיל את המצגת ואז אני אתחבר למה שורד אמרה ואז אנחנו גם נענה על התשובה ועל כל סיפור המורכבות של המלחמה ומה היא בכלל מורכבות של מלחמה, אבל אני רוצה טיפה לחזור אחורה.

למה בכלל חשובה הנגישות באתר? כאילו, בואו נשאל רגע שאלה – למה אנחנו צריכים בכלל לעשות את כל הסיפור הזה, את כל הנגישות הזאתי?

תכלס? כי זה עושה לנו כאילו ״כאב ראש״, במרכאות.

עכשיו, לכל אחד יש את הדעה שלו, אתם גם חלק מהפורום, אז אתם מבינים.

אבל התמונה הזאתי, בעיניי, מייצגת. זו תמונה, בעצם, שאני מגיעה גם מהפן האישי אבל אני מגיעה גם מהפן המקצועי.

בעצם, זה אבא שלי. עכשיו, זה בים המלח, זה לא בגבעת התחמושת, שלא תחשבו, אבל היכולת שלו להגיע עם כיסא הגלגלים שלו עד לים המלח, עד פנימה – ממש כמעט עד תוך הים והוא אפילו יכול להיכנס אל תוך הים, היא משהו מדהים.

בעצם, אבא שלי הוא איש חובב טיולים, אוהב את ארץ ישראל ומטייל בכל מקום, אבל באמת בחופשה האחרונה שלנו כל הזמן תהינו, איך אנחנו מגיעים? איך אנחנו מגיעים לים המלח?

עכשיו, תבינו שזה מתחיל מהדברים הכי קטנים, האישיות הכי קטנה. זאת אומרת, אתה מרים טלפון אל המלון ואתה צריך לקבל את כל המידע שאפשר – איפה הוא יכול להיות ומה הוא יכול והאם יש חדר נגיש או אין חדר נגיש ומה יש בתוך החדר הנגיש, אוקיי? זאת אומרת, כל דבר וכל פרט – זה המון המון פרטים קטנים, גם ברמה האישית, שאני צריכה לברר ולאחר מכן, אתה מחליט על מסלול הטיול.

כי אנחנו תמיד יוצאים ליומיים של טיול – אז מה כדאי לעשות?

אם אנחנו בים המלח, אבל איפה זה נגיש? איפה אפשר לנסוע עם כיסא הגלגלים? איך אפשר להגיע?

עכשיו, הרבה פעמים, לפחות ברמה האישית שלי, אני נתקלת בזה שאין מספיק פרטים. מתאים לי איזשהו מקום, זה נראה כאילו כל המקום נגיש, הכל נגיש, אנחנו נגישים. לבסוף, אני מגיעה איתו לשטח עם כיסא הגלגלים וגילינו שהשירותים הם בכלל במרחק שצריך ללכת, ללכת, ללכת ואז, כן, מגיעים לשירותי הנכים, אבל זה קילומטרים ללכת בחום.

אז קודם כל, אני אומרת את זה גם מהפן האישי שלי – חשובה הנגישות, כי יש משהו כמו 18 אחוז, בדיוק הסתכלתי בנגישות ישראל והם דיברו על 18 אחוז נגישות של אנשים שצריכים הנגשה כלשהי.

בדיוק היום בבוקר, הבת שלי שהיא בת 7 אומרת לי ״אמא, אבל גם לך יש בעיית נגישות״, אז אני אומרת לה ״איזו בעיית נגישות?״, אז היא אומרת לי ״יש לך משקפיים. גם לך יש איזשהו קושי״. זאת אומרת, הרבה מאיתנו זקוקים לזה.

אני טוענת, לפחות ברמה המקצועית של איפה שאני נמצאת, שנגישות היא גם מאוד כלכלית. אני חושבת שאם אנחנו ננגיש את האתרים שלנו, קודם כל, אנחנו גם שמנו לב, גם בגבעה, שמהרגע שכבר התחלנו להנגיש דברים והתחלנו לפרסם שיש לנו נגישות – זה עובר מפה לאוזן. מגיעות קבוצות, מגיעות מגוון של קבוצות ואנחנו יודעים לתת להם את המענה.

עד הקורונה, היו לנו המון המון המון קבוצות ויש, אני יודעת, גם תקציבים בתוך החינוך המיוחד, גם בבתי הספר – ומחפשים, פשוט צמאים בדיוק לנושא הזה, של הנגישות, אז גם ברמה הזאתי.

ברמה השנייה, בגבעת התחמושת, בעצם, יש לנו הרבה מאוד לוחמים, לוחמים של מלחמת ששת הימים שהם נכי צה״ל, משפחות שכולות, אנשים שהם כבר מבוגרים וחייבת להיות להם הנגישות, זה הבית שלהם. הלוחמים, בעצם, מעורבים בכל מה שקורה בגבעת התחמושת – הם נמצאים, הם מדריכים, אני אדבר אתכם בהמשך גם על פרויקט ״לוחמים״. וחשוב להם, פשוט חשוב להם הנגישות הזאת כי הם צריכים להגיע, אחרת הם לא יוכלו להגיע.

אני יכולה להגיד לכם שקחו את בניין המשרדים שלנו, הוא בניין בריטי, אין בו מעלית, אין בו אפשרות נגישה והרבה מהלוחמים שמגיעים עם כסאות גלגלים או קושי לעלות במדרגות – אני צריכה לרדת למטה בכדי לדבר איתם והם לא יכולים להגיע ואני לא יכולה מספיק, מבחינתי, לכבד אותם בפגישה אצלי במשרד – בגלל זה, לדעתי, חשובה הנגישות.

אני אעשה לכם דקה קצרה קצרה של היסטוריה.

גבעת התחמושת, אני מניחה שכמעט כולכם מכירים, חוץ מהשיר, אל תתחילו לשיר לי עכשיו.

אבל גבעת התחמושת באמת הייתה מוצב ירדני שנכבש במלחמת ששת הימים כחלק, בעצם, מההגעה של הלוחמים שלנו אל הר הצופים, הר הצופים הייתה מובלעת בתוך השטח הירדני ובעצם, מה שנשאר אחרי זה, זה תעלות שהן תעלות קרב. זאת אומרת, הירדנים בנו ממש תעלות קרב, כשלאורך השנים, בעצם, שמרו את הגבעה, אבל לא שמרו את התעלות.

שימרו תעלה אחת מתוך שלושת התעלות ובעצם, השאירו אותנו רק עם תעלה אחת שהיא מאוד מאוד צרה. כסאות גלגלים לא יכולים להכנס שם, אבל לא רק כסאות גלגלים, אלא גם יש הרבה מאוד אבנים.

שוב, הירדנים לא חשבו על נגישות, בואו נגיד את זה ככה.

אז, כל השנים, בעצם, גם סיפרו על המלחמה עצמה – מי ירה במי, איתן קפץ מהתעלה, הסיפור הזה של השיר, ״איתן לא היסס לרגע וההוא נהרג והדם שלו…״, כל הסיפורים האלו.

מה שקרה בעשור האחרון, זה שהייתה איזושהי מגמה של שינוי – שינוי של התקופה, שינוי של ההבנה, שבעצם אנחנו לא מתחילים לספר מי ירה במי ולמה ואיך ואיפה, אלא אנחנו בעצם מתחילים לדבר לא רק על הערכים, אלא על האנשים – על מי זה היה הבן אדם? מי היו אותם לוחמים?

בסוף, הקרב הזה היה אחד הקרבות בו היה מאוד מאוד קשה לכבוש את הגבעה הקטנטונת, היא לא גבעה גדולה, דרך אגב, זו גבעה שאני הולכת אותה בארבע דקות, אבל היא לקחה ארבע שעות.

אנחנו צריכים לדבר על האנשים, מי הם האנשים ומה הם עשו ואנחנו באמת עשינו שינוי מאוד משמעותי ברמה ואני מדברת איתכם עכשיו על קבוצות רגילות שמגיעות.

עכשיו, בואו נדבר על הנושא של נגישות.

בנושא של נגישות – תראו, הרבה שנים דיברנו על נגישות וכל הזמן דיברנו על נגישות, לפחות בתוך הגבעה, שהיא נגישות של כיסאות גלגלים או מוגבלויות שהן פיזיות ואנחנו בעצם התחלנו להבין, להבין וגם החוק, שבעצם יש פה מגוון מאוד מאוד גדול של אוכלוסיה שמגיעה אלינו.

עכשיו, המגוון הזה לא מגיע רק לסיורים אצלינו, הוא מגיע גם לטקסים ולאירועים.

הרבה פעמים יש כיתות שהן משולבות. זאת אומרת, כיתות שיש בהן אנשים שזקוקים לנגישות כזו או אחרת.

אבל החשיבות הכי גדולה של נגישות, בעיניי, היא קודם כל בהזמנות. קודם כל, כשהקבוצה מרימה טלפון, היא צריכה לקבל… ואני אומרת לכם, זה מה שראיתי מאבא שלי, מהחלק האישי – היא צריכה לקבל את המקסימום מידע וההבנה ואפילו, אני אגיד לכם את האמת, אפילו על כמה מטרים לוקח עד שמגיעים לשירותים ואיפה נמצאים השירותים וכל מידע שהוא. זאת אומרת, האינפורמציה המפורטת – איפה החניה, איפה האוכל, איפה האזורים שהם יכולים להסתובב ואיפה האזורים שהם לא יכולים להסתובב?

אם דיברנו על תעלות הקרב, אז הרבה מאוד מהקבוצות הנגישות לא יכולות להיכנס לתוך התעלות, או יכולות להיכנס רק בליווי. זה מאוד מסובך שם.

אפשר ליפול אל תוך התעלה, כשלא שמים לב או כשלא רואים או כשאתה לקוי ראייה.

שוב, אני אומרת את זה כל הזמן, מה שברור לאדם הרגיל שכשהוא מזמין ונכנס והוא כבר הסתדר, מאוד מאוד מורכב ומסובך לאדם המוגבל.

תנסו, לשנייה, מי שיש לו משקפיים, אני תמיד אומרת לו ״תורידו את המשקפיים ופתאום תנסו להתמצא במרחב״ – מאוד מאוד מסובך.

לכן, קודם כל, מה שאנחנו עברנו וגם ביחד עם לטם, זו בעצם התאמה של הפעילות לקבוצה וקודם כל עם מחלקת ההזמנות שלנו.

כי הם לא רואים אותי, הם רואים את ההזמנה קודם כל, הקבוצה הזאתי. לכן, השלב הראשון זה קודם כל בהזמנות.

תראו מה רואה בן אדם מוגבל. שימו לב, זה מגובה של כיסא גלגלים, צילמתי את זה פשוט מגובה של כיסא גלגלים – זאת המבואה שלנו.

עכשיו, היום זה בכלל סיפור להגיע אלינו, כי היום, בעצם, לאורך כל הכניסה של גבעת התחמושת יש את הפניה של הרכבת הקלה ואז, בעצם, הבן אדם מגיע ואין לו חניה. אין לו חניה – זה אומר להוריד הרבה מאוד אנשים שזקוקים לחניה הזאתי וגם האוטובוסים מורידים את הקבוצות ממש על הכביש והקבוצות, כשהן נכנסות, זה בעצם מה שהן רואות.

עכשיו, אני שואלת אתכם אפילו, תנסו להסתכל – אתם מבינים מה עושים פה?

כשאתם נכנסים למן מסדרון כזה, שיחסית הוא אמור להיות מאוד מסודר, אתם מצליחים להבין מה עושים פה?

ורד:

אני אוסיף עוד משהו.

לאנשים עם לקויות ראייה, הסיפור הזה של ההשתקפות על הרצפה – זה נראה קצת כמו מים, קודם כל. גם אם תסתכלו אתם, זה יראה לכם כמו מים.

מאוד מאוד קשה להם להבין מה קורה שם ולכן, רצפות עם השתקפות זה דבר שהוא מאוד מאוד בעייתי לאנשים עם לקויות ראייה וחשוב להכיר את זה.

ברור שהאתר כבר קיים ואין מה לעשות, אבל זה משהו שצריך לדעת אותו באמת ולפחות עמדת המודיעין נמצאת קודם, אז אפשר להגיד, להזהיר ולהכווין.

לילך:

אז יש את עמדת המודיעין וכמו שאתם רואים, מצד ימין, יש אזור נגיש לכיסאות גלגלים, במקרה הזה. יש עוד אזור, אני לא יודעת אם אתם רואים את המכשיר, אבל יש שם מכשיר ללקויי שמיעה.

אבל אין שילוט. זאת אומרת, לא יודעים לאן הולכים.

אם יוצאים עכשיו החוצה – איפה השירותים נמצאים? מה עושים?

הרבה פעמים אני רואה, גם אצל אנשים שהם לא מוגבלים, שהם מחפשים את השירותים, לא מוצאים, הם מחפשים איפה להיכנס, הם מחפשים איפה לצאת ואין פה איזשהו הסבר וצריך לחזור כל הזמן לקבלה ולקבל את ההסבר הזה.

אז תארו לכם, אדם שהגיע ובעצם לא מצא חניה, חנה איכשהו על הכביש או המלווה שלו חנה אחר כך באיזשהו מקום אחר, מאוד מאוד קשה שם החניות, הגיע לפה ושוב, זה לוקח לו גם זמן – יכול להיות שקר, יכול להיות שחם, הוא מגיע לקבלה והוא צריך לשאול את כל השאלות, יש לו המון שאלות. הוא צריך לדעת איפה השירותים ולאן הולכים ואיפה הקבוצה, הרבה מאוד שאלות שהוא לא תמיד זוכר לשאול אותם והוא צריך כל הזמן ללכת ולחזור כי אין שילוט.

ובעצם, העולם שלו כבר מבולבל. זאת אומרת, הוא נכנס למערכת, כשהמערכת נורא לא מאורגנת או מסודרת.

בגלל זה אני אומרת שכשמכינים אותו בטלפון, הוא כבר פחות או יותר יודע. הוא מגיע והוא כבר פחות או יותר יודע איפה נמצא כל מקום וכל דבר.

בגלל זה אני אומרת לכם שהחשיבות של מערך ההזמנות היא מאוד מאוד גדולה.

יחד עם זאת, אנחנו עשינו כל מני שינויים שקשורים גם לתעלות וגם למוזיאון היום.

אנחנו, בעצם, בגבעת התחמושת, אני קוראת לזה ״שני מוזיאונים״.

יש את המוזיאון הסגור, שזה בעצם המוזיאון עצמו שנפתח ב 2017.

המבנה של המוזיאון המקורי היה מבנה מאוד מאוד צד, הוא בעצם היה מבנה שנבנה כמה שנים לאחר המלחמה ונפתח ב 1975, אז תבינו שנגישות עוד לא הייתה שם.

ואנחנו, בעצם, ב 2017, שהפכנו להיות המרכז למורשת מלחמת ששת הימים ולא רק ״גבעת התחמושת״, ״צנחנים״, או כל מני מילים כאלו שאתם מאוד מאוד מכירים ובעצם שיפצנו את המוזיאון.

אם אני מתחברת אל הדברים שורד אומרת, אז בעצם בתוך המוזיאון עצמו רוב ההסברים או רוב המוזיאון עצמו בעצם מבוסס על סיפורים אישיים.

זה בהרבה מהפעמים סרטונים, סרטונים שהם מצויירים, כי המטרה היתה באמת להנגיש את זה לקהל שהוא יותר צעיר, עם תמונות מאוד גדולות.

ב2017, כשבנינו את המוזיאון, בנינו אותו כמוזיאון נגיש עד כמה שהיה אפשר.

למה ״נגיש עד כמה שהיה אפשר״? כי עדיין המבנה שלו הוא מבנה צר וכסאות גלגלים, אחד על יד השני, יכולים להיות משהו כמו שניים-שלושה ויש אזורים שהם נורא נורא צרים כי זה כמו תעלות, המוזיאון בנוי כמו תעלות ולא פשוט להסתובב במוזיאון.

בתוך תעלות הקרב – בחוץ, יותר נכון, אם אתם רואים שם את החץ הירוק בצד ימין, בעצם נבנה מן שביל, שביל גישה לכיסאות גלגלים והוא שביל שמטרתו הייתה להראות טבעי כי לא רצינו לעשות משהו מבטון, רצינו לשמר.

שוב, כל הזמן אנחנו בקונפליקט על איך אנחנו משמרים את אתר הקרב עד כמה שאפשר, אבל מצד שני, נותנים את האפשרות לנגישות או נותנים את הנוחות וכל הדברים האלה בכדי לא להרוס יותר מדי את אתר הקרב, אבל לתת את האפשרות לשאר הקבוצות.

אז פה, למשל, נבנה מן שביל שאמור להוביל אותך כמעט עד לתעלות, זה שביל המיועד לכיסאות גלגלים, אבל הוא בעצם טבעי וכסאות הגלגלים אמורים לעבור דרך שם.

שוב, כשמדברים איתם בהזמנות או כשקבוצה מגיעה, הרבה פעמים צריך להראות פיזית, בשטח, איך מגיעים לשביל הזה כי השביל הזה נראה טבעי, ולנצל אותו מהבחינה הזו.

אני מקווה שכשאנחנו נתחיל לעשות שילוט, ואנחנו מתחילים לעבוד על זה עכשיו, גם השילוט יהיה שילוט נגיש ואז אנשים יוכלו לדעת לבד איך מגיעים.

דרך אגב, אני יכולה להגיד לכם שהנושא של שילוט הוא לא כל כך פשוט, לא כל כך פשוט לעשות שילוט באתר.

ורד:

אני רק אוסיף עוד מורכבות אחת של המוזיאון, מעבר לרמה הפיזית, שהמוזיאון עלול לבלבל או להציף בעודף מידע. יש בו המון המון אינפורמציה, יש בו המון סרטונים, אתה הולך ובכל מקום יש איזשהו מסך שעובד או קולות ששומעים, אתה גם מסתובב עם אוזניות שתוך כדי יש לכם כל מני ״ירושלים של זהב״ ושיר ״גבעת התחמושת״ ואינפורמציה. זאת אומרת, גם זה משהו שמבחינת הנגישות צריך לזכור אותו וצריך לראות איך מצמצמים.

היתרון של גבעת התחמושת הוא שבאמת יש המון מכל דבר ואחד הדברים המשמעותיים היה להצליח ללקט מה אנחנו רוצים, מה אנחנו מייעדים באמת לכל לקות בכדי לתת להם. יש שפע, אבל השפע הזה הוא לפעמים גדול מדי, אז איך מתוך השפע אנחנו בוחרים את הדברים שהם באמת רלוונטים בכדי לצמצם, לפעמים, את כמות הגירויים המוגזמת.

לילך:

נכון.

אני יכולה להגיד לכם שאני, בפעם הראשונה שנכנסתי אל המוזיאון הבנוי, אמרתי ״רגע, על מה אני מסתכלת? איפה אני שומעת? מה קורה פה?״, הכל היה נראה לי כמו בליל של דברים ואני יכולה להגיד לכם שגם אנשים עם הפרעות קשב וריכוז, הרבה פעמים כשהם נכנסים אל המוזיאון, הם לא מוצאים את הידיים ואת הרגליים ואיפה להסתכל.

כי המטרה הייתה, בעצם, לבנות כמה שיותר דברים בכדי שאנשים יוכלו לראות מה שהם רוצים או לבוא עוד הפעם, או כל מני דברים, אבל לפעמים – פחות זה יותר. אני יכולה להגיד לכם שבמוזיאון הבא, יכול להיות שזה יהיה חלק מהחשיבה שלנו.

אני קצת קופצת לנושא ההדרכה.

אם דיברנו על זה שהקבלה או ההזמנות צריכים להיות מאוד מאוד מאורגנים ומסודרים מבחינת הקבוצה ולהסביר לקבוצה את כל הפרטים, גם המדריך, בעצם, כשהוא מקבל קבוצה – קודם כל, המדריכים אצלינו, כשעשינו את הפרויקט, עברו השתלמות וגם ההבנה היא הבנה אחרת לגמרי בהדרכה במוזיאון.

תראו את האנשים האלו, למשל, בתמונה – הם לא מסתכלים על המדריכה, הם מורידים את הראש. אני מניחה שאתם מבינים למה הם לא מתייחסים למדריכה. זאת אומרת, זו קבוצה של לקויי ראייה שהיו אצלנו במוזיאון והמדריכה אמרה לי ״אני צריכה לשנות את כל הפאזה, כי אני מדברת עם הידיים. כל הדיבור הזה – הוא לא רלוונטי ואני צריכה לתת להם כמה שיותר להרגיש, אבל המוזיאון עצמו לא בנוי בשביל משהו שהוא מוחשי״, אז אמרתי לה – ״תתארי להם מה יש בתמונות, תספרי להם את הדברים. זאת אומרת, הם לא רואים, אמנם, או הם לקויי ראייה שחלקם רואים וחלקם לא, אבל תנסי להסביר מה רואים, למשל, בתמונה מאחוריך, למה זה חשוב?״.

זו חשיבה שונה לחלוטין מהדרכה רגילה. לא רק שזו הדרכה שונה, אלא גם כל נושא החשיבה שלנו בראש.

עכשיו, אנחנו צריכים להבין שאם אנחנו הולכים עם קבוצה, אז אנחנו לא אומרים להם ״ימינה, שמאלה״ לפי השעון או כל הדברים האלו, אנחנו הולכים והם הולכים אחרינו, אבל הם לא רואים – אז צריך לעשות גם את זה.

זאת אומרת, יש המון ניואנסים קטנים בתוך ההדרכה שצריך כל הזמן להיות מודע אליהם.

אני יכולה להגיד לכם שגם הייתה לנו קבוצה של לקויי ראייה שהגיעו מלווים שהם גם בעצמם ליקויי ראייה. עד שקלטנו שהמלווים הם גם לקויי ראייה – לקח לנו זמן. כי אני אומרת למלווים ״תלכו לכאן. תעשו ככה, תעשו ככה״ והם אמרו לי ״בסדר, בסדר״, אבל אתה רואה שכל אחד הולך לצד אחר. זה אומר שאתה צריך לגעת בכל אחד ולהתחיל להגיד לו ״בוא נלך לפי השעון״ או ״פה – ימינה״ וכדומה.

זה אומר שהקבוצות האלו שמגיעות אלינו צריכות להיות הרבה פעמים גם מלוות בתוך הביקור. יחד איתם – אנחנו צריכים ללכת, כי הרבה פעמים ההתמצאות שלהם במרחב היא מאוד מאוד שונה.

עוד כמה דברים נגישים בגבעה – קודם כל, מצד ימין אתם רואים עוד משהו חדש שהוצאנו, שזה היכל ההנצחה, שבעצם בנינו אותו.

היכל ההנצחה עצמו, הוא היכל שמטרתו היא בעצם להנציח את 182 הנופלים שנפלו בירושלים במלחמת ששת הימים.

התמונות בהיכל ההנצחה הן לא תמונות הפספורט הרגילות האלו של הפנים, אלא דווקא תמונות חיות יותר – התמונות של החיים שלהם, של האנשים שבעצם נהרגו במלחמה, יחד עם החברה, עם הילדה, או סתם באיזשהו פורים שהתחפשו.

זאת אומרת, המטרה הייתה, קודם כל ואני לא מדברת בכלל על מוגבלויות, המטרה הייתה קודם כל להאיר ולהעיר, מה שנקרא, את ההיכל.

ההיכל עצמו הוא באמת גם מואר, יש בו איזשהו סרט עם רקדן שרוקד מן ריקוד שהוא ריקוד החיים או ריקוד המוות, אנחנו לא בדיוק תמיד יודעים, אבל זה איזשהו משהו שהוא מאוד כמו מוזיקה, מאוד מאוד נתון לפרשנות.

המטרה הייתה, בהרבה מהפעמים, שהמשפחות השכולות גם יגיעו לפה, גם לראות את סרטי ההנצחה וגם לעשות איזשהו טקס, אבל, שוב, כל הזמן אנחנו מדברים על זה, שזה לא מקום חשוך ודכאוני, אלא דווקא מקום של החיים שלהם.

בתוך היכל ההנצחה, עשינו פרויקט יחסית חדש שנקרא ״פרויקט לוחמים מספרים״. אני יזמתי פרויקט שהמטרה שלו, בעצם, הייתה שהלוחמים נותנים עדות – עדות מהמלחמה והקרב ואת הסיפור האישי שלהם. משהו בקצרה, משהו כמו 20 דקות או חצי שעה, בהם הם בעצם מספרים מזווית הראייה שלהם, כלוחמים.

עכשיו, הפרויקט הזה התפתח גם בנושא הזה, של נגישות, כי הרבה פעמים היו לנו קבוצות נגישות בדרגות שהיה לנו מאוד קשה להדריך אותם, קבוצות של אוטיסטים שהיה מאוד קשה או קבוצות של פיגור שכלי, שוב, כשהיה הרבה מאוד קושי ולקחנו לוחמים, כשיש לנו לוחמים שמנגנים ובעצם הבאנו את הקבוצה לפה, אל תוך היכל ההנצחה וניסינו לספר בכמה מילים, קצת, אולי, טיפה על הקרב או על ירושלים בכלל ופשוט התחלנו לשיר – ואתם צריכים לראות מה זו קבוצה של אוטיסטים, באמת בתפקוד נמוך, אני לא יודעת מה הם הבינו שמה, אבל האחראים שלהם שרו ויש מוזיקה ויש משהו שהוא באמת באמת אחר.

וגם, הרבה פעמים, דווקא הלוחמים האלו שהם כבר מבוגרים – יש להם, קודם כל, את הסבלנות שאין למדריך צעיר, שזה כבר יתרון והם כל הזמן מוכנים להקשיב ומוכנים לשמוע ומוכנים לדבר ומנסים לפשט את הדברים.

אז דווקא דרך ״פרויקט לוחמים״, שזו בעצם עדות של הלוחמים, מה שיצא – יצא מזה כל כך טוב כי בעצם יצאה מוזיקה משם ויצאה שירה משם, לפעמים הם שרים שירים שאפילו הם מכירים, שקשורים לירושלים – התקווה, למשל.

וזה נוגע, זה פשוט נוגע בקבוצות כאלו, שלפעמים לא יכולות לעבור את ההדרכה – זה שהם פוגשים בן אדם שלוחץ להם את היד, אחד אחד.

אחד הלוחמים שלי סיפר שנכנסו קבוצה של אוטיסטים בתפקוד נמוך והוא עבר ואמר לכל אחד ״תודה רבה. תודה רבה שהגעת״, זה נותן להם משהו, זה נותן להם המון, בואו נגיד ככה.

עוד משהו שיש בגבעת התחמושת, זה את המיצג האור-קולי, כשזה בעצם דגם, ממש דגם של ירושלים בערב המלחמה, שבעצם אפשר לגעת בו.

אני מקווה שאנחנו נמשיך ונפתח – אנחנו נפתח דגם ידני שיהיה יותר קל, זה דגם גדול מאוד ועל הדגם הזה, בעצם, יש אורות של לייזרים שמספרים את הסיפור של הקרב יחד עם סרט. אני יכולה להגיד לכם ששמתי לב שדווקא ללקויי קשב וריכוז זה מצוין, כי יש שם לייזרים וזה גם זז, זה מאוד מאוד מובנה וזה אחד הדברים שהרבה פעמים, בגבעה, הם מאוד מאוד אוהבים. הקבוצות מאוד אוהבות את המיצג האור-קולי, הוא יחסית קצר, הוא 18 דקות והוא מסביר על הקרב על ירושלים וממש, פיזית, אפשר גם לגעת. זאת אומרת, שהרבה פעמים, גם ללקויי ראייה, אני יכולה להגיד ״אתם רואים? פה, זה אזור העיר העתיקה. פה, זה אזור המון הנציב״ ופשוט לחוש את זה.

הרבה פעמים, אני אומרת שקהל המבקרים מלמד אותנו.

הייתה קבוצה של זוגות שהם לקויי ראייה ותראו, הם ממש ממששים.

יש לנו מפות, בעצם, שמסבירות את מהלכי הקרב והם ממש ממששים כל מפה ומפה וגם לפעמים הם באים אלי עם כל מני רעיונות או כל מני דברים, דברים שאפילו אני לא חושבת עליהם והם מסבירים לי ״הנה, את רואה? ככה זה אפשר וככה זה אפשר״ ואז, אנחנו גם כל הזמן לומדים להשתנות ולשנות – זה נורא נורא חשוב.

זאת אומרת, הקבוצות הן באמת מגוון של קבוצות, כמו שאמרתי, בעלי מוגבלויות בכל מני סוגים וצבעים, אבל אנחנו גם לומדים מהם הרבה מאוד דברים והיום אנחנו יודעים יותר להנחות גם את המדריכות שמלוות את הקבוצות על מה להראות, על מה לדבר, מה כן כדאי ומה לא כדאי, אבל אנחנו לומדים את זה מהקהל – תמיד תמיד להקשיב, ממש, זה נורא נורא חשוב.

את התעלות הנגשנו כי המעבר, הרבה פעמים, הוא מאוד מאוד קשה, אז המטרה הייתה כסאות הגלגלים יצליחו להגיע עד לקצה הגבעה, שזו בעצם האנדרטה.

זה היה סימן שאלה מאוד גדול, כי שוב, זו קצת פגיעה במבנה של הגבעה או בנוף של הגבעה, אבל פשוט במקרה הזה – לא הייתה ברירה, היינו חייבים משהו שהוא מאוד מאוד מסיבי ולכן, בעצם, הקמנו את כל הגישרונים האלו, שאתם בטח מכירים, בכדי שתהיה נגישות כמה שיותר מלאה. אל״ף זה חלק מהחוק וכמו שאמרתי לכם, אני גם חושבת שהמקום הזה חייב להיות נגיש, גם מבחינת הערכים שאנחנו משקפים פה.

אז באמת עשינו הנגשה של כל התעלות, אפשר להגיע. אי אפשר להיכנס אל תוך כל התעלות, אבל אפשר לעלות מעליהן ולראות את כל התעלות מלמעלה.

זה בעצם הפרויקט שעשינו יחד עם לטם.

בגבעה, בעצם, יש איזשהו חלק – זה לא הפרויקט, מה שאתם רואים בתמונות – זה לא הפרויקט.

אנחנו בעצם עשינו מערכי פעילות. הכנו מערכי פעילות לפיגור שכלי, ללקויי ראייה והפרעות קשב וריכוז, כשבמקביל, בעצם, נבנתה בגבעה פעילויות ״או.די.טי״, כשיש לנו בעצם אומגה בגבעה וקיר טיפוס ואנחנו יותר ויותר מפתחים פעילויות ״או.די.טי״, כי זו היום רוח התקופה.

אני יכולה להגיד לכם שעכשיו, בעקבות הקורונה, גם כתבתי הרבה מאוד פעילויות, מה שנקרא, ״לאוויר הפתוח״.

בקורונה הראשונה, פשוט ישבתי וכתבתי את כל הפעילויות לאוויר הפתוח ואחת הפעילויות נקראת ״כי עודני מאמין בך״ ומטרתו היא, בעצם, גם לבעלי קשיי קשב וריכוז וגם לנוער בסיכון, לשלב גם את ההדרכה בתעלות והריצה בתעלות וכל מני פעילויות ״או.די.טי״ בתוך התעלות, יחד עם הפעילויות ״או.די.טי״ של, בעצם, מה שיש לנו – יש לנו מפעיל חיצוני שעושה את זה, של אומגה, אומגת ״אומץ לב״, למשל. אנחנו מחברים הרבה פעמים את הנושאים האלו, של הערכים, אז האומגה יכולה להיות ״אומץ לב״ ו״דבקות במטרה״ – כל הערכים האלו שאנחנו הרבה פעמים מדברים עליהם והקיר טיפוס ואנחנו פשוט יודעים לשלב כיום גם את התוכן וגם את הפאן ביחד, כשזה לא נראה כמו איזשהו פסטיבל או קרנבל, או משהו כזה, אלא דווקא אנחנו מגיעים אל זה מתוך ההבנה – וזה מצוין, מצוין, מצוין.

מה שאתם רואים בתמונה האמצעית, זה בעצם דשא.

בעקבות השינויים הגדולים שעשינו ב 2017 יש לנו שטח מאוד גדול שאנחנו יודעים לנצל אותו ובעצם, יש פה שטח של דשא די ענק, שאנחנו הרבה פעמים עושים בו פעילויות של ״או.די.טי״, כאלה ואחרות, שאפשר לעשות אותם בכניסה אל הגבעה ואז אנחנו נכנסים.

אבל ברור לכם שגם לבעלי מוגבלויות, שטח שהוא חלק, ישר ונוח על מנת לעשות בו כל מני דברים – הוא תמיד טוב.

ורד:

אני גם אוסיף. סליחה, אני כל הזמן נכנסת לך אל הדברים.

לילך:

כנסי חופשי, אין בעיה!

ורד:

הנושא שהראת שם את הקיר טיפוס ונושאים שנראים שם מאוד מאוד רציניים, אבל זה הכל התחיל מכל מני פעילויות ״או.די.טי״ מאוד מאוד פשוטות כאלו, של כל מני מקלות שהיו שם, חבלים, דברים שמבחינת העלות שלהם – קל לייצר אותם והמטרה הייתה, שוב, להגיד ״מה הערך שאני רוצה לדבר עליו? מה המסר שאני רוצה להעביר?״ ואת המסר הזה, העברנו דרך פעילויות ״או.די.טי״.

עכשיו, גם זה, לקשב וריכוז, אז יש שם כל מני נושאים של להתלבש בבגדי חיילים וכל מני משחקים עם מפתחות ומיני חדר בריחה וכל מני דברים שבאמת, יש המון המון אפשרויות. היתרון בגבעת התחמושת הוא שיש גם את החוץ וגם את הפנים ובאמת יש המון המון אפשרויות ושוב, לייצר ציר שהוא מתאים לקשב וריכוז – וזה מה שהם זקוקים לו. זה לא מתאים לחבר'ה עם כיסאות גלגלים, כנראה, וזה לא מתאים לחבר'ה עם לקויות ראייה, אבל לחבר׳ה עם קשיי קשב וריכוז זו פעילות נהדרת.

לילך:

כן. אני יכולה להגיד שעכשיו אנחנו מפתחים, למשל, קופסאות בריחה – ואז כל אחד מקבל קופסא ולכל לקות שיהיה אפשר לעשות קופסאות בריחה ופשוט לתת לאנשים.

אחד הדברים שגיליתי בקורונה, זה שלפעמים אנשים באמת אוהבים לעשות את הדברים לבד ולא תמיד בקבוצות. זאת אומרת, יש עכשיו שינוי, לדעתי, תפיסתי מאוד גדול ש״זה שלי ואני ממשיך לבד, אני אסתדר כבר לבד״.

עשינו גם אפליקציה שהיא אפליקציית הדרכה. זאת אומרת, שאתה בפלאפון מקבל תחנות הדרכה מסודרות עם כל החומר ועם כל המידע והכל בסרטונים, כמובן.

אז המון דברים כל הזמן משתנים בגבעת התחמושת ואני יכולה להגיד לכם, לקראת סיום, שאנחנו מדברים היום, אם סיפרתי לכם על התעלות, שהרסו שתיים מהן, אז, מה שנקרא ״הנגישות בעתיד הנראה לעין״ זה גם נושא התעלות. שהתעלה, בעצם, עד עכשיו, לכסאות גלגלים ובכלל – לא היה ניתן להכנס אליהם.

אנחנו עכשיו הולכים לפתוח את התעלה, מה שנקרא ״התעלה המזרחית״, לפחות את חלקה, אנחנו לא הולכים לפתוח את כולה ובעצם, היא תהיה מחוייבת ללהיות נגישה. זאת אומרת, שאם עד עכשיו כל המתקנים שלנו, בגבעת התחמושת, חוץ מהתעלות, היו נגישות לקהל הרחב – עכשיו, יש לי בעצם תעלה חדשה שהולכים לבנות אותה, ממש הולכים לבנות אותה ושלא נדבר על זה שאני עכשיו, בגלל שאנחנו כבר מספיק חכמים ויודעים איזה מערכי נגישות אנחנו רוצים ואיך אנחנו רוצים ומה אנחנו רוצים – אני יכולה להשתמש בה כפלטפורמה מצוינת לכל סוגי מגוון הנגישויות, כי אנחנו ממש בונים אותה מההתחלה.

וכמובן, כמו שאתם רואים, סוף סוף כיסאות הגלגלים יוכלו להיכנס כמו שצריך אל התעלה, לחוש את מה שחשו הלוחמים ב 67׳ ובעצם לחזור אל העבר.

אז יש לנו בסך הכל, מבחינת המכלול, יחסית הרבה מאוד דברים של נגישות ואנחנו כמובן כל הזמן מנסים לשנות, להשתנות, לחדש ולחשוב אחרת, זה העניין.

זהו. אני יכולה להגיד לכם שזו תמונה שאני צילמתי. זה הבן שלי, הבן שלי הוא בחינוך מיוחד ואני יכולה להגיד לכם שהרבה פעמים אני אומרת שהעבר שלי הוא אצל אבא שלי, אבל העתיד שלי הוא אצל הבן שלי ובעצם, זה מה שאני עושה – אני היום עובדת בשביל העתיד, אני היום עושה את המקסימום שאני יכולה בכדי שהנגישות תהיה למען העתיד, כדי שהילדים האלה אפילו לא ירגישו שהתאמצנו בשבילם, שעשינו משהו מיוחד בשבילם. כי בסוף, אני חושבת שכולנו נרוויח מתוך הנגישות הזאתי.

זהו. אם יש שאלות – בשמחה.

ורד:

רינת, רצית להגיד משהו?

רינת:

לא. רק רציתי לומר משהו, לא לשאול שאלות.

הסיום של ההצגה שלך הייתה ממש מרגשת ותודה רבה על השיתוף.

לילך:

תודה.

רינת:

ואין ספק שאת מעוררת השראה.

לילך:

תודה.

רינת:

כל הכבוד. באמת, מקסים ותמשיכו ככה.

לילך:

תודה! זה מה שאני מאמינה בו.

רינת:

מרגישים שזה מהלב, אין ספק.

לילך:

לגמרי, לגמרי.

ורד:

אני חושבת שתכף באמת גם ניתן שאלות, למי שמעוניין.

מה שיפה עם לילך, זה שהצענו להם פרויקט של נגישות והיא לקחה אותו בשתי ידיים. ובאמת, כשהרכז או המנהל, זה לא משנה, מי שאחראי על הנגישות וזה באמת בנישמתו ואתם רואים שללילך זה באמת מהבית, זה לא סתם, זה באמת יורד ומחלחל בכל הרמות של הארגון.

זה היה ברמה שאין מצב שהגיעה קבוצה או אדם עם מוגבלות אל הכניסה לאתר – ולילך לא תדע מזה והיא לא תיערך לזה ותתן לזה בדיוק את המענה שצריך.

אני זוכרת, כמה פעמים, שעשינו ממש התכוננות אל קבוצות מסוימות ו״רגע, איך הם יבואו? ואיך נחלק אותם? ומה נגיד להם על הכל?״ והדבר הזה מוכיח את עצמו, הוא מוכיח את עצמו ברמה שבאמת היום קבוצות מגיעות, יותר ויותר אנשים וקבוצות מגיעות לבקר בגבעת התחמושת וזו באמת אופציה.

עכשיו, שוב, אמרתי שיש מערכת שמע – אז מערכת השמע הזאת, כרגע, היא באמת אחידה, אבל השאיפה היא להוסיף לה באמת פישוט לשוני שכבר כתוב, אנחנו רק צריכים להטמיע אותו ולהכניס תיאור ללקויות ראייה ובאמת להרחיב עוד, עוד ועוד את העשייה הזו, של הנגישות, כי הפוטנציאל קיים ובאמת כל הזמן להוסיף מהיבטים שונים.

אני חושבת שאמרת את זה ואני חושבת שאחד הדברים המשמעותיים הוא בעצם לשאול את עצמך ״מה יש לי באתר?״, כי הרבה פעמים יש לנו באמת היצע אדיר של דברים ואיך אני מכוון את מי שרוצה להגיע כך שהוא יהנה ממה שבאמת מתאים עבורו – וזה נכון גם לאמא עם העגלה וזה נכון גם לקבוצה עם פנסיונרים. אני נותנת פנסיונרים כי לא תמיד יש להם יכולת לשמוע בצורה מסוימת או שבאמת היכולת שלהם להבין היא, לפעמים ובמקרים מסוימים, מורכבת – איך אני נותן להם את המענה בדיוק לפי מה שהם זקוקים לו, מתוך כל ההיצע שלי?

הרבה פעמים, העבודה היא באמת לא עבודה של לייצר תכנים חדשים, אלא לברור מתוך הקיים את מה שרלוונטי.

ולכן, אני חוזרת שוב אל זה שאומרים לי ״זה עולה הרבה כסף״ ואני אומרת ״רגע, תעצרו – לא תמיד זה עולה הרבה כסף. הרבה פעמים כבר יש לכם את רוב התשובות ועכשיו בואו תעשו טיפה התאמות, בואו ותוסיפו טיפה דברים והמענה יהיה מאוד נכון״, זה הרבה פעמים בגישה ואני חושבת שלילך מראה לנו שכשהגישה נכונה – אז הנה, אז המענה ניתן כמו שצריך.

שמואל, אתה רצית לשאול משהו, אז אני אתן לך לשאול ועוד מעט נוסיף עוד.

שמואל:

כן, כן. רציתי באמת לשאול.

קודם כל, ההרצאה מאוד מרתקת.

זה במקרה מקום שאני, עוד בראשית שנות ה 90, נתקלתי וטיילתי בו.

לקח לי לפחות מספר שעות על מנת לטייל ולראות את כל מה שיש בגבעה.

היום אפשר להגיע לשם גם עם הרכבת הקלה.

רציתי לשאול האם אתם, בגבעת התחמושת, אחרי שהתחילה הקורונה, משתמשים בכל האפשרויות הטכנולוגיות החדשות, כולל עבור אוכלוסיות בעלות כל מני מוגבלויות, של פעילות מרחוק וכל הזומים ומייקרוסופט טימס למינהם בכדי לקיים כל מני פעילויות?

אני חושב שזה גם מקל, במידה מסוימת, על הנושא של הנגישות וכמובן מעבר אל הצורך להנגיש יותר ויותר, באופן פיזי, את האתר עצמו.

לילך:

כן.

אל״ף, זו שאלה מצוינת.

בי״ת, אנחנו קודם כל כל הזמן חושבים.

אחד השינויים שבאמת עשינו, כמו שאמרתי, כשהתחילה הקורונה הראשונה עצרתי את כל הפעילויות שהיו לנו עד עתה ואמרתי ״רגע, בואו נחשוב מחדש. נעשה פעילויות שהן קודם כל באוויר הפתוח״.

יחד עם זאת, אני די גיליתי שהזומים, לפחות בתקופה האחרונה ואני לא יודעת כמה אתם חובבי זומים, אבל לקבוצות נגישות הרבה פעמים מאוד קשה עם הזום. אני רואה את זה גם, כמו שאמרתי, עם הבן שלי, אבל גם באופן כללי.

אחד הדברים שאנחנו מפתחים עכשיו זה את קופסאות הבריחה. את קופסאות הבריחה, למשל, חשבתי שאפשר לשלוח לאנשים בדואר, פשוט בדואר – ואנשים יוכלו לחוות את גבעת התחמושת בתוך מה שנקרא ״הבית שלהם״.

אני יכולה להגיד לכם שאנחנו בקפיצה טכנולוגית מאוד גדולה, לפחות בתפיסת העולם שלי. אז אם היום אנחנו מדברים על הנושא הזה של בינה מלאכותית והולוגרמות וכל הכיוון הזה, אז אני יכולה להגיד לכם שאני עכשיו בבדיקה לגבי כל הנושאים האלו ובעצם, אני יכולה להגיד לכם שלדעתי, זה גם יתן מענה מאוד גדול לנושא הזה של נגישות. לי יש כל מני רעיונות ופנטזיות על איך בינה מלאכותית יכולה להיות נגישה, אבל הכל יכול לקרות והכל יכול להיות, אז אנחנו בכיוון הזה.

המטרה שלי, בעצם, מהשיחה הזו – שכל הזמן תנסו לחשוב אחרת, כל הזמן לקבל את המשובים מהאנשים, כל הזמן להסתכל וכל הזמן לשנות, זה חלק מהחיים שלנו.

גם החיים שלנו, תשימו לב, הפכו להיות מאוד מאוד דינמיים ושונים כל הזמן, גם בגלל ההנחיות של הקורונה. כולנו מוגבלים היום, בצורה כזו או אחרת, בין אם אני נמצאת היום בבידוד, אז כולנו מוגבלים בצורה כזו או אחרת ואנחנו כל הזמן צריכים לתפוס איך אנחנו חיים בתוך השינויים. חיים מהיום להיום, אולי, אבל איך אנחנו חיים בתוך השינויים ולכן אנחנו כל הזמן מפתחים דברים חדשים.

אני יכולה להגיד לכם שאנחנו הולכים, השנה זה 55 שנה למלחמה, אנחנו הולכים לעשות הרבה מאוד פעילויות סביב יום ירושלים, סביב חודש יום ירושלים, שחלקם יהיו סיורים מחוץ לגבעה ויש לנו שיתוף פעולה עם קק״ל לגבי סיורים שקשורים לחידון קק״ל ואנחנו בהחלט נצטרך לתת מענה מחוץ אל הגבעה בנושא של נגישות. זה מצחיק, כי בגבעה זה השטח שלנו, אנחנו יודעים לעבוד איתו, אבל מחוץ לגבעה זה יהיה בהחלט אתגר. אבל בואו נגיד שאני לא מפחדת מאתגרים, אני מאוד נהנית מכל אתגר.

אז כן, אנחנו הולכים לפתח ולהתפתח אחרת לגמרי בחודשים הקרובים.

תזמינו אותי עוד פעם, אני אבוא לספר לכם על כל הדברים החדשים שלנו.

ורד:

אני בטוחה. את לא עוצרת, לילך. את בדהרה, הכל בדהרה.

לילך:

כן.

ורד:

אני אגיד עוד מילה אחת על דגמים שהזכרתי קודם, כן חשוב לי להתייחס אל הנושא הזה.

בעצם, בגבעת התחמושת, ממה שאני זוכרת – יש שני דגמים.

דגם אחד שהוא דגם של המיצג האור-קולי, משהו מאוד מאוד גדול, איזה שלושה מטר על שני מטר, זה משהו מאוד מאוד גדול.

לילך:

כן.

ורד:

שהוא חלק ממיצג שבאמת יש עליו תאורה, קולות, אורות ודברים שונים.

זה מאוד מתאים, כמו שאמרה לילך, לקבוצות קשב וריכוז ובטח מתאים לאנשים עם אינטליגנציה תקינה. זה פחות מתאים לאנשים עם לקויות ראייה, למשל, כי זה מאוד מאוד גדול והתאורה היא פחות רלוונטית וגם לאנשים עם מוגבלות קוגניטיבית, הרבה פעמים, באמת קשה לתפוס את הדבר הענק הזה.

בנוסף, יש דגם נוסף הנמצא בכניסה לאתר, שהוא דגם קטן יותר ובו, לדעתי, אסור לגעת, נכון?

לילך:

כן.

ורד:

והוא נותן איזושהי תמונה כללית של הגבעה, אבל באמת קצת נותן בהירות לגבי איך הגבעה נראית.

שני הדגמים האלו הם נהדרים, הם פחות מתאימים ללקויות ראייה.

אחד הדברים שאנחנו עכשיו מדברים עליו, זה איך ליצור דגם שהוא באמת דגם שגם אנשים עם לקות ראייה יוכלו לגעת בו.

כי מה זה דגם טוב לאדם עם לקות ראייה? זהו דגם שבשתי הידיים שלי אני יכולה לגעת בו. זאת אומרת, מצד אחד אל צד שני, לא שאני צריכה להסתובב סביבו ולמשש אותו.

אני לא יודעת אם אתם מכירים את הסיפור על קבוצת העיוורים שלקחו אותם למשש פיל.

לילך:

חמשת העכברים שהלכו למשש את הפיל.

ורד:

אה, אז אני מכירה את זה על עיוורים. כל אחד בעולם תוכן שלו.

לילך:

העכברים היו עיוורים, זה בסדר.

ורד:

אה, אוקיי.

אז אחד ממשש את הזנב ואומר שפיל זה משהו ארוך עם שערות בקצה והשני ממשש את החדק ואומר שפיל זה משהו ארוך עם כמו צינור בקצה וכל אחד ממשש את הפיל, אבל הוא אומר שזה משהו אחר לגמרי.

זו דוגמה למשהו שהוא ענק מדי ולכן, הוא לא נותן לי תמונה של מה שאני רוצה להעביר.

דגם טוב, הוא דגם שבשתיי הידיים אני יכולה למשש ולהרגיש את כולו.

בתוכו, יכולים להיות גם מרקמים שונים. אפשר לעשות אותו גם בצבעים שונים, אבל באמת יש חשיבות למרקם.

למשל, לאזור הירדני אני יעשה מרקם אחד ולאזור הישראלי אני יעשה מרקם אחר ואת המובלט אני אולי יעשה במרקם אחר ואת הגבולות אני אגביה יותר. זאת אומרת, כדי שבאמת בעזרת המישוש אני אוכל להבין טוב יותר את המבנה.

מבחינת הצבעים, הצבעים הטובים לדגם, זה קצת מכוער, אבל זה הרבה פעמים ניגוד של כחול וצהוב, למשל, שזה הניגוד הטוב ביותר לאנשים עם לקויות ראייה או שחור ולבן. זאת אומרת, דברים שיש להם באמת ניגוד טוב ככל הניתן.

אז אני מקווה שבקרוב נוכל לעשות דגם או איזו מפה מישושית שבאמת תתן את המענה הנוסף גם, למי שזקוק לזה.

אם אין עוד שאלות, אז אני רוצה להגיד עוד מילה על הנושא של אירועים נגישים שהזכרתי אותו כבר, אבל אני רואה שיש פה אנשים שאולי לא היו במפגשים האחרונים וחשוב לי להגיד – יש לנו קבוצה של למעלה מ 400 משפחות עם מוגבלויות, קבוצת דיוור כזו, קבוצת תפוצה שאליה אנחנו מפיצים אירועים נגישים.

אירוע נגיש, זה אירוע שנעשה בהכוונה והוא מותאם לקבוצות עם מוגבלויות או משפחות עם מוגבלויות. זה אומר שאנחנו נצמצם בו את כמות הגירויים שיש מסביב, זה אומר שההדרכה, אם יש הדרכה, היא תהיה הדרכה מותאמת, זה אומר שתהיה פינה שקטה שאולי אפשר לברוח אליה, זה אומר שיעשה הרבה מאוד שימוש בדברים חושיים, זה אומר שהמידע שאנחנו נתן לקראת האירוע הזה הוא יהיה מידע מאוד מקיף.

אני אומרת לכם את זה כי אם אתם עושים דברים כאלו באתר שלכם – אני ממש ממש אשמח לשמוע את זה ואם אתם רוצים לייצר אירוע כזה, אני רואה שיש פה ממוזיאון הכט ואתרים שהם גדולים ומוכרים – אם אתם רוצים לייצר אירוע כזה, אז בואו תדברו ונראה איך אתם בונים אותו ואיך אני יכולה לשווק אותו עבורכם.

זה ללא תשלום, הפרסום הזה. זו פלטפורמה שהמטרה שלה היא באמת לחבר בין אתרים שכבר עושים עבודה בנושא אל בין משפחות שממש ממש צמאות למענה הזה.

אוטוטו פסח, פורים, החופש הגדול – זה הזמן להתחיל להיערך ובאמת לייצר אירועים נגישים. לא צריך לעשות את זה בכל יום, כל שבוע וגם לא בהכרח כל חודש – אבל כן, אני חושבת שאתר שמכבד את עצמו, לעשות שלושה אירועים בשנה שהם אירועים מותאמים ומונגשים זה ממש ממש יפה וטוב וגם עומד בדרישות של החוק.

איך לעשות, מה לעשות בדיוק – זה משהו שאפשר לדבר עליו, אבל אני ממש מזמינה אתכם פה לפנות ולשאול. אני חושבת ששיווקית זה נכון, חוקית זה נכון, ערכית זה נכון וגם צורך אדיר אדיר אדיר אצל המשפחות האלו.

לילך:

כן. אני יכולה להגיד לך שעשינו, עשינו מלפני שנתיים. הייתה קבוצה של כיסאות גלגלים, הם עשו אצלינו איזשהו אירוע והיה אירוע פשוט מקסים, לגמרי.

אנחנו נהנינו, הם נהנו. וגם כלכלית, לא לשכוח, זה גם משתלם כלכלית.

ורד:

זה לא צריך להיות בהתנדבות, אוקיי, חברים? ממש חשוב לי להגיד – אין פה שום עניין של התנדבות וזה לא צריך להיות משהו שהוא כאילו, יש חוק – החוק אומר שהמלווה, במקרים מסוימים, נכנס ללא עלות. אוקיי, אבל האדם עם המוגבלות משלם.

האירוע לגמרי יכול להיות כלכלי עבורכם, אבל הוא צריך להיות מכבד, איכותי וכמובן – נגיש.

טל, אני רואה שאתה רוצה להגיד משהו.

טל:

כן, שאת מדהימה וההרצאות שלכם נהדרות.

ורד:

תודה.

טל:

זה פשוט כיף לראות עשייה כזו וחשיבה כזו, אין הרבה כאילו בארץ וזה מדהים אותי בכל פעם מחדש. כשיש לי זמן – אני נכנס. לא תמיד יש לי זמן, אבל כשיש לי – זה תענוג.

ורד:

תודה טל, איזה כיף. תודה רבה רבה וכיף שאתה מצטרף אלינו.

טל:

בכיף.

ורד:

אז אם יש עוד שאלות אני אשמח לענות ואם לא, אז אני קודם כל רוצה להגיד ללילך – תודה רבה רבה רבה.

לילך:

בשמחה רבה.

ורד:

כל פעם כיף לי לפגוש אותך ולראות כמה את עושה, מרגש מאוד.

לילך:

שוב, חבר'ה, מי שצריך – אפשר. גם לורד יש את הטלפון שלי ואת המייל שלי.

תקשיבו, אני בסוף עושה את מה שאני אוהבת – אני למדתי את מה שאני אוהבת ואני עובדת במקום שאני אוהבת. אתם רואים, כבר עשר שנים ועם ניסיון מאוד גדול. תרגישו חופשי לשלוח לי מייל, להרים טלפון, לשאול, להתייעץ – בכיף.

ורד:

מעולה, תודה.

אני אגיד דבר אחרון, שבעוד שבועיים אני יארח פה את רוני אנקורי. רוני היא גם אוצרת, אבל היא גם מאוד מאוד מנוסה בתחום של הנגשה קוגניטיבית. היא קידמה וניהלה פרויקט של הנגשה של ארבעה אתרים ומוזיאונים בארץ, בצורה מאוד מאוד יפה ומשמעותית.

אז היא גם תדבר על זה בכמה מילים, אבל היא גם תדבר על הנושא של אמנות, הנגשה של אמנות בעידן הפוסט-קורונה ותביא הרבה מאוד דוגמאות מהעולם, אז אני מזמינה אתכם להצטרף אלינו.

אם יש נושאים שנראים לכם מעניינים ורלוונטים והייתם רוצים שאני אביא לפה אנשים, או שניגע בתכנים האלו – בבקשה תכתבו, אני מאוד מחפשת עוד כיוונים לתכנים ואני אשמח לשמוע כל רעיון ובאמת לחפש את האנשים הרלוונטים.

נראה לי שזהו. מה אפשר להגיד? שהקורונה הזו כבר תלך מעלינו, וזהו. אני אומרת שאנחנו ככה ממש בקצה וזהו, אני ממש מאמינה בזה. אין אופציה אחרת מבחינתי.

ואני אשמח לשמוע מכם.

תודה רבה, לכל מי שהיה פה איתנו. לילך.

לילך:

תודה ורד, תודה רבה.

משתתף:

ורד, תודה.

לילך:

תודה, המשך יום טוב.

משתתף:

תודה רבה!

ורד:

להתראות. ביי ביי.