ורד:

בוקר טוב. לי קוראים ורד, מ״נגיש להכיר״, אנחנו מכירים כבר.

הצטרפה אלינו היום רוני אנקורי, שמעבר לזה שהיא חברה ואני מאוד מאוד אוהבת אותה ומעבר לזה שתכף אני אספר על כל הרקע המקצועי שלה, אז עכשיו, מתחילת החודש, היא גם עובדת איתנו בלטם. גנבנו אותה וזה נורא כיף, כי באמת יש לה המון המון ידע.

רוני היא גם אוצרת וגם יש לה תואר באמנות, נכון? תתקני אותי אם אני טועה.

מעבר לכל זה, היא עבדה המון המון שנים באקים ישראל והייתה אחראית שם על כל תחום התרבות.

חוץ מזה, היא גם אחראית על פרויקט לאומי של הנגשה של ארבעה מוזיאונים בארץ, מוזיאונים גדולים שהיא עשתה בהם הנגשה קוגניטיבית מאוד מאוד מרשימה ואפילו זכתה על זה בפרס ב Zero Project בוילנה, שהיינו בו יחד.

אז יש לנו פה הזדמנות לשמוע אותה מזווית קצת אחרת.

אולי תגידי איזו מילה על הפרויקט של המוזיאונים, רוני? זה יהיה מעולה.

אבל, באמת גם בגלל הניסיון וההיכרות עם תחום האמנות – רוני תביא לנו קצת ממה קורה בעולם, בעניין הזה, בנושא של הנגשת אמנות ובייחוד בתקופה הזו של אחרי הקורונה.

אז זהו, אז אני מעבירה אליך את השרביט, רוני, ואני פה אם צריך משהו.

רוני:

מעולה.

אז, בוקר טוב לכולם. אני מתרגשת ושמחה ואני עוד יותר שמחה להיות חלק ממשפחת לטם. כמו שורד ציינה, אנחנו גם חברות וקולגות וזה באמת הכי כיף לעבוד בשיתוף פעולה מקצועי ואין כמו ורד במקצועיות, אז תודה רבה.ֿ

אני בעצם נותנת היום איזושהי הרצאה שעבדתי עליה בחצי שנה האחרונה, אפילו יותר. עשיתי מסע עולמי כשכולנו היינו בבידוד ובסגרים ואמרתי שאולי זו הזדמנות לעשות מסע דרך הבית, דרך האמצעים האלקטרוניים ולראות מה קורה בעולם בתחום של הנגישות. בתחום של האמנות, הנגישות והבאת קהל למוזיאונים.

אז, בוקר טוב לכולם. אני רוני אנקורי ואני באמת עוסקת גם בנושא של נגישות וגם באמנות והיום, בעצם, מה שאני רוצה להציג לכם זה לצרף אתכם אל המסע העולמי ביחד איתי, סביב משבר הקורונה וסביב השאלה הכי גדולה בעולם כיום בנושא של תרבות ואמנות – איך מוציאים את האנשים מהבית? ולאו דווקא אנשים עם מוגבלויות.

והשאלה, היא שאלה רחבה יותר שאומרת איך צורכים היום אמנות בעידן הטכנולוגי, בעידן של מגפות.

והיום, אני רוצה שתצאו מהיום הזה עם חוויה שאפשר ללקט רעיונות, אפשר לחשוב על מה שאני אציע. לא חייבים לאמץ את הכל, אי אפשר לאמץ את הכל ובחלק מהדברים אתם תגידו ״זה לא מתאים״ ומחלק מהדברים את תירתעו ובחלק מהדברים תגידו ״זה טכנולוגי מדי״, ״זה מתקדם מדי״, ״זה מעצבן מדי״ – אבל בואו תצטרפו אל המסע ובואו נראה יחד מה השאלות הגדולות העומדות על הפרק ומה התשובות שמציעים ואני מקווה שתהיה לכם חוויה צבעונית סביב העולם, חוויה מרגשת ובואו תצטרפו אלי.

טוב, אז כבר ב 1946 מיד אחרי המלחמה אנחנו, העם היהודי, כבר אנחנו רואים את ורשה ההרוסה וכבר רואים שמיד מיד אחרי המלחמה האנשים רצו ליצור איזושהי אלוזיה, איזושהי אשלייה של נוף, של אמנות, של חזרה אל השגרה, חזרה אל החיים וכבר יש צילומים שמדמים מציאות וזה מוביל אותנו מיד, בעצם, אם אנחנו חושבים על כל עידן הסלפי, על כל העידן של הטלפונים, על כל העידן של יצירה של מציאות מדומה ואנחנו כבר מדברים על מה קורה בעידן הזה, שאנחנו נמצאים בו עכשיו – לאן הולכים המוזיאונים? איך ממשיכים מפה, אחרי המשבר הזה, שאנשים לא יצאו מהבית? אנחנו עדיין בתוך הדבר הזה.

מה שקרה למוזיאונים הגדולים, אני מדברת על הלובר ועל המטרופוליטן ועל הרויאל אקדמי ועל הנשיונל בלונדון ובפריז ובברלין ובניו יורק – הם שמו את כל יהבם על תיירות, הכסף הגדול הגיע מהתיירים, ופתאום הם הבינו שהתיירות נעצרה! אין טיסות והמוזיאונים פשוט התרוקנו.

התערוכות המגה-מגה סלב, הגדולות ביותר, פשוט נעצרו.

והם התחילו להבין שהם צריכים להסתכל פנימה, אל תוך הקהילה.

מה זו הקהילה? זה אנשים שגרים בשכנות, זה האמהות עם הילדים, זה המשפחות, זה הקהל שהם בכלל לא שמו עליו את הפוקוס.

הם התחילו להבין שהמשבר העולמי הגדול של המוזיאונים הוא לא רק של מוזיאון אחד, אלא שכדאי להם לעשות איזשהו קשר גלובאלי עם מוזיאונים אחרים בעולם כי כולם התמודדו עם אותו משבר.

ולתוך הדבר הזה, נכנסת הטכנולוגיה המסייעת.

יש לנו את הסלפי, כמו שאתם רואים פה בתמונה את המונה ליזה ואתם רואים יותר קהל, יותר אנשים, יותר מצלמות, מאשר את התמונה הקטנה הזאת ברקע עם זכוכית ושריון ושומרים.

ובעצם, היה אפשר להשתמש בטכנולוגיה כדי עדיין ליצור קשר עם הקהל.

אם אני יושב במוזיאון הסגור ואי אפשר להיכנס למוזיאון הסגור, אבל אני עדיין יכול לתקשר עם הקהל שלי ועם הקהילה שלי דרך הטכנולוגיה, עוד מעט נרחיב על זה, אז בואו נשתמש בטכנולוגיה הזאת. בואו נראה איך המוזיאונים פתרו את זה שאי אפשר להגיע אליהם. והם עשו אווטריצ׳ – הם עשו יציאה החוצה מתוך המוזיאון אל תוך הקהילה.

שימוש ברשתות חברתיות, אנחנו נמשיך אחר כך ונרחיב על כל השימוש של הרשתות החברתיות במיתוג של תערוכה, במיתוג של מוזיאון, במיתוג של מקום שחייבים ללכת אליו – כי אם ראיתי את זה ברשת החברתית, באינסטגרם, בפייסבוק… פייסבוק זה קצת למבוגרים בינינו, אבל באינסטגרם – אם אני לא חלק מהדבר הזה, כמו התערוכה של קוסמה במוזיאון תל-אביב, היא הכי מתוקשרת והכי מצולמת, אבל אני חייב להיות – כי זה המקום הנכון להיות בו, כי זה עלה אל כל הרשתות החברתיות.

אז, איך אני בונה את הדבר הזה? שאני מעלה את המוצר שאני רוצה למכור, את התערוכה שלי, את המוזיאון שלי, דרך הרשתות החברתיות?

היציאה למרחב הציבורי – אנחנו נרחיב גם על זה.

אם אנחנו מדברים על מוזיאון, התפיסה של כולנו היא ארבעה קירות, ארבעה קירות לבנים שעליהם תלויות תמונות.

ואני אומרת – אפשר לחשוב מחוץ לקופסא, אפשר לצאת מארבעה הקירות האלו אל המרחב הציבורי. בעצם, אפשר לצרוך אמנות בעידן קורונה, בעידן מגיפה, בעידן שאנשים מתעניינים יותר בטלפון שלהם ובאינסטגרם שלהם ולא רוצים להיכנס ולשלם על מוזיאון ושינוי תפיסה שאמנות היא אמנות גבוהה, אמנות נועדה רק למי שלמד אמנות. אמנות נועדה רק לאנשים אינטלקטואלים,

לא – אני באה ואומרת לא, אמנות נועדה לכולם ואמנות טובה היא אמנות המיועדת לילדים, למבוגרים ולאנשים שלא רכשו השכלה בתחום. האמנות מיועדת לכולם ובואו נרחיב על זה.

המציאות של היום, היא בעצם גם לבדוק מה התפקיד של המוזיאון, כי אנחנו בעצם מדברים על הרלוונטיות לקהילה שלנו.

מי, כיום, יושב מסביב לשולחן של מקבלי ההחלטות במוזיאון? האם זה רק הגווארדיה הוותיקה? האלו, בעלי הפריבילגיות, שתמיד יושבים מסביב לועדה, אותם האנשים שנפגשים ומחליטים את ההחלטות מה יעניין את הציבור?

אני יודע מה יעניין את הציבור? אולי אני אזמין את חלק מהציבור לשבת מסביב לשולחן העגול? אולי אני אגיד לקהילה להגיד מה מעניין אותה?

אולי אני אזמין חבר'ה צעירים שהם לא בגווארדיה של התארים וההשכלה, אני אזמין אנשים שהם קהל היעד שלי? אולי אזמין ילדים ואני אשאל מה מעניין אותם כשהם באים למוזיאון? אולי אני אזמין משפחה, נציגות של משפחה ואני אשאל ״מה הייתם רוצים לחוות כשאתם באים למוזיאון?״.

הדיאלוג צריך להיות ישיר עם הקהל. המוזיאון לא צריך להיות מקום שצריך בו ידע מוקדם, הוא לא צריך להיות מקום קר ומתנשא – הוא צריך להיות מקום בילוי, השראה, אינטראקטיבי, מקום שבאים אליו וחווים חוויה ולא מקום שאני אומר ״וואו, אני ניגש לשם ביראת קודש, כי אני לא יכול לגעת במוצגים, אני לא יכול להתקרב למוצגים״, מוזיאון צריך לספק חוויה.

נקודה נוספת, זה להיות נדיבים כלפי האוכלוסייה, האוכלוסייה של המבקרים.

למה אני מתכוונת? אני מתכוונת ליום, אולי, שבו הכניסה היא חינם, היא לא עולה כסף, או אולי אני אשלם בעבור האוטובוס שיביא תלמידים? אני מדברת על תרומות. כמובן, יש פה משאבים, אבל אני זורקת לכם רעיונות כדי שתגידו ״וואו, אולי בתי הספר לא באים כי האוטובוס עולה הרבה כסף. עולה 1,500 שקל, לבוא עם אוטובוס, אז זה לא משנה שהכניסה למוזיאון היא חינם – האוטובוס עולה״.

אולי אני אדאג לארוחת צהריים במוזיאון? אולי המוזיאון הוא מקום, שבמקום הצהרונית השגרתית, הוא ישמש למקום בילוי עם תכנים, עם לימוד, ואני גם מספק ארוחת צהריים?

אני זורקת רעיונות קיצוניים, אבל תלקטו מזה את הרעיון העיקרי שאני אומרת – בואו נשבור את המכשולים העומדים בפני המנהלת, המנהל או המורה, לפני ההגעה למוזיאון.

אולי, אם אני אשלם למורים לבוא לסיור למוזיאון, אולי הם יבואו?

אם אני אתן ארוחה, אולי הם יבואו? אם אני אשלם על אוטובוס, אולי הם יבואו? אם אני אתן יום חינם, אולי הם יבואו? אולי. אולי, אולי.

המוזיאון, הוא בעצם לא מאפיין אחד. אני רואה פה מהקהל שיש מאפיינים שונים, ממנהלי אתרים למנהלי מוזיאונים. אנחנו בעצם רוצים לתת פריזמה יותר רחבה, זה צריך להיות מן קליידוסקופ כזה של פיצול וגיוון.

כשאתה בא למוזיאון, אתה רוצה לחוות מגוון דברים, לא דבר אחד, אלא קשת רחבה של למידה.

שינוי הנרטיב שמספר המוזיאון, התייחסות יותר פלורליסטית לצבע, למגדר, לצרכים מיוחדים. אם אנחנו מדברים פה על הנגשה של מוזיאונים או מי מציג במוזיאונים, אז אחריות שלנו שהמוזיאון לא רק יקבל אנשים עם צרכים מיוחדים והוא לא רק יקבל אנשים עם מגדרים, אלא גם בצוות המוזיאון, אלו שעובדים, יהיה מגוון של אנשים, יהיה מגוון של אנשים שעובדים בו, גם אנשים עם צרכים מיוחדים, גם אנשים עם מגדרים שונים, גם אנשים מרקעים שונים. אבל, גם התמונות, אם אנחנו מדברים על אמנות, כלומר, מוזיאוני אמנות, אז אנחנו גם רוצים שהאמנות שמוצגת בו תהיה יותר פלורליסטית. שיהיו שם אנשים מרקעים שונים שמציגים, אמנים ממגדרים שונים שמציגים ואמנים עם צרכים מיוחדים שמציגים.

זו ההזדמנות שלנו, כמנהלי מוזיאונים, לעשות החלטה. לעשות החלטה שהצוות שלנו מגוון, שהאמנות שאנחנו מציגים היא מגוונת והקהל שמגיע הוא מגוון והעובדים – זה אחריות שלנו, להיות בעצם קליידוסקופ של החברה.

יש למוזיאון, היום, גם אחריות פוליטית. מה זה אומר? זה אומר אג׳נדה יותר רחבה. זה אומר שמוזיאון לא יכול להיות סגור בין ארבעת קירותיו, הוא חייב להיות תגובתי למה שקורה בעולם, הוא צריך להיות אקטיבי.

המוזיאון מחבר רעיונות, אמנות וקהילה.

מוזיאון לא יכול להגיד ״אני מציג את המוצגים שלי כי ככה אני כבר מציג אותם 40 שנה״ – זה לא מעניין, העולם בחוץ מרתק, המוזיאון צריך להיות אינטראקטיבי עם מה שקורה בחוץ, הוא חייב להגיב למה שקורה בחוץ. הייתה מגפה, הייתה מלחמה, הייתה רעידת אדמה, היה משבר, והציפיה של המוזיאון – להיות רלוונטי, כי אנחנו בתחרות מאוד מאוד גדולה עם הרשתות החברתיות, אנחנו בתחרות גדולה עם המדיה. אם המוזיאון לא יהיה רלוונטי, הוא ישאר דינוזאור, הוא ישאר מקום שאנשים לא באים ולא מבקרים בו.

ועכשיו, אנחנו מדברים על השפעת המדיה, הבטחתי לכם את זה בהתחלה.

אם אתם זוכרים, בעבר, היה אסור לצלם במוזיאונים – ״לא, אסור לצלם. תקנו גלויה בסוף. תקנו את הקטלוג בסוף״, אבל לא נכנסים למוזיאון ומצלמים, כי זה הורס את התמונות וזה מקטין את ההכנסות, בסוף, בחנות.

והיום, ההחלטה היא בדיוק הפוכה – תצלמו כמה שיותר.

האמנות מחקה את החיים, אבל המדיה החברתית מעצבת את האמנות והתרבות וכמו שאמרתי, מוזיאון או גלריה או כל אחד מהאתרים שהוא לא מצולם, הופך להיות בלתי רלוונטי, כי אנשים היום הולכים דרך הרשתות החברתיות.

אני, בערב, יושב עם הפייסבוק והאינטסגרם ואני מסתכלת, ״וואו, איזה אתר טבע מהמם ואני חייבת להיות בו, כי כולם היו בו. וואו! כולם היו עכשיו במוזיאון תל-אביב בתערוכה הכי מדוברת, אני חייבת להיות בדבר הזה. וואו! יש תערוכה מדהימה מדהימה, עכשיו, במוזיאון נחום גוטמן וזה עלה לרשתות, מישהו צילם את הילדים שלו ומישהו מיתג ומישהו עשה האשטאג – וזה המקום שאני רוצה להיות בו״.

אתם צריכים לעודד את הרשתות החברתיות, אתם צריכים לעודד את האנשים שהם אנשי רשת, אנשים שכותבים ברשתות החברתיות.

אני מדברים, היום, על אמנות שהיא לא גבוהה, היא לא אמנות גבוהה או אמנות נמוכה, אלא אמנות לעומת בידור. אנחנו רוצים לתת אמנות שהיא בעצם נותנת ״פייט״ לכל הגירויים שבחוץ.

עכשיו, אני כן רוצה להגיד משהו, אני אומרת דבר והיפוכו.

למשל, השבוע, שמעתי מחברה שאמרה לי ״הייתי במוזיאון תל-אביב. הגעתי, סוף סוף. הצלחתי להשיג כרטיסים לראות את קוסאמה – את יודעת מה? אבל ראיתי את הכל כבר בפייסבוק, ראיתי את הכל כבר באינסטגרם״. כשהגעתי לשם – נכון, הגעתי, אבל הכל היה כבר לעוס מדי ומה שפשוט קרה זה אובר-רייטינג, כי היא ראתה כבר את כל התמונות, היא ראתה את כל המיצבים, היא ראתה את כל מה שאפשר היה לראות וכשהיא הגיעה לשם היא ראתה כבר את כל הסרטונים והיא אמרה לי ״האמת, היה מאוד מאכזב. לא כי זה לא היה יפה, כי זה היה כבר לעוס מדי״.

אז פה, צריך לשים את הבאלאנס בין השיווק ברשתות החברתיות לבין לא להעמיס מדי.

אנחנו נמשיך ואני אתן דוגמאות.

ושוב, כשאני מדברת על הדוגמאות האלו של מילה, של ורמיר ומוזיאון הגלידה, אני בעצם נותנת דוגמאות שממש אפשר לקחת אותם גם לאוכלוסיות המיוחדות שאנחנו חרטנו על דגלנו לקדם, אבל זה בעצם פתוח לכל הקהל, לא רק לילדים ולא רק לאנשים עם צרכים מיוחדים.

הקהל היום רוצה שבעצם המוזיאון יהיה לו כחוויה וזה לא מחליף את המוזיאונים הקלאסיים, כי לראות את מילה ולראות את ורמיר – זה כמובן הדבר האמיתי, אבל למי שלא יבחר לנסוע ללונדון ולמי שלא יבחר לנסוע אל הגלריות הגדולות, או לא יכול, אז יש חלופה ונכון, החלופה היא לא המוזיאון הקלאסי, זה לא אמנות, אבל זה עדיין חוויה. המוזיאון לאמנות העיצוב בניו יורק עירב חוש ריח. אם אנחנו מדברים על חוויה טוטאלית ואני בטוחה שגם שמעתם את זה הרבה מורד, כשאנחנו בעצם רוצים ליצור בביקור שלנו במוזיאון מקום חוויתי שעובד על כל החושים – על חוש הראייה, חוש השמיעה, חוש הטעם וחוש הריח. אז הנה, כמו מוזיאון העיצוב בניו יורק, הוא כבר הפעיל מופע אינטראקטיבי שבעצם עובד על בושם ועל חוש הריח ואני אתן דוגמאות נוספות בהמשך.

המוזיאון מדגים סוג של חוויה, הוא צריך להיות חוויה תיאטרלית, של קוליות. החשיבה המרכזית, היא בעצם איך לשתף את האנשים בחוויה.

לדוגמה, בשקופית למעלה, אתם יכולים לראות את מוזיאון הגלידה.

עכשיו, זה לא באמת מוזיאון וזו לא באמת גלידה, אבל האנשים גם מצטלמים שם סלפי וזו גם חוויה אינטראקטיבית והנושא היחיד הוא גלידה, כאן ב Museum of the ice cream.

ואם אנחנו מדברים עם האינסטגרם ועל כל מה שקורה היום, אז באמת אינסטגרם מביא למכירה של עשרות אלפי כרטיסים וממש בשבוע שעבר היה אירוע של 20 אלף איש, דרך האינסטגרם, לאירוע תרבות הכי גדול בעולם שאירח בשלושה ימים 20 אלף איש, ששילב אמנות ואינסטגרם.

אז ממש אפשר לחשוב על להגדיל את המחשבה אל מעבר לתצוגה הקיימת אצלינו.

אם אנחנו מדברים על חוויה אינטראקטיבית, אז לדוגמה המוזיאון Digital fine museum, אנחנו מדברים על אמנות, ששוב, זה לא קלימט וזה לא ואן גוך, אבל עדיין החוויה היא עוצמתית.

אז במקום אחד, במקום תמונות סטטיות על הקירות, יש לנו תמונות שמתפרשות על עשרה מטר, מלוות במוסיקה של שופן, בטהובן ו-ואגנר והאדם נמצא קצת כמו בכנסייה, כנסייה גותית שהוא רואה את התמונות זזות ומתחלפות ומוזיקה.

נכון, זה לא מוזיאון וזה יכול להיות גם בקניון, הדבר הזה, אבל עדיין, אולי אחרי שאני אראה קלימט ואני אביא את הילדים ואני אביא את ההורים, אולי יהיה לי אינטרס אחר כך לבדוק מי היה האומן הזה? מי זה קלימט ומיזה ואן גוך? אולי, אולי. אולי זה לשתול את השתילים הקטנים מלפני שנראה את הדבר עצמו, את הדבר האמיתי.

אני לא פוסלת את האמנות האיכותית והטובה, כן? שלא ישמע לרגע.

אני דיברתי, שוב, אם אנחנו מדברים על נדיבות של מוזיאון, אז אנחנו מדברים על איוש משרות שהן רב גוניות, על האוספים, שוב, על מגוון, שאנחנו נותנים מגוון מגדרי, של צבע ושל שיוך חברתי. לשתף את הקהל, קצת כמו ביוון וברומא, בפורום, לא להיות ב״אני יודע הכל, אני אחליט בשבילכם״. זה קצת למוזיאונים בעולם, למוזיאון הבריטי וללובר, להתחיל להחזיר חפצי אומנות שנשדדו מיוון וממצרים – זה סיפור גדול, מאוד מאוד גדול, שממשלת יוון דורשת להחזיר את האמנות מהמוזאונים הגדולים.

רק השנה, מתחילים לחשוב על האופציה בכלל של לפרק את האוספים הכי הכי אטרקטיביים שלהם ולהחזיר אותם.

אנחנו מדברים על השילוט – כשאתה בא למוזיאון, אתה רוצה שהשילוט יהיה קצר, ידידותי, מסומלל, שאני אמצא בקלות את השירותים, שאני אבין בקלות את הטקסט של האוצרות.

המוזיאון צריך להיות, מעבר להיותו אינטראקטיבי ומעבר לשיווק שדיברנו עליו, כשאתה כבר מבקר במוזיאון, אני רוצה שהשילוט יהיה ברור, שאני אבין מה האוצרת אמרה, למה הם התכוונו כשהם כתבו בטקסטים כל כך ארוכים? שאם אני מתעניין בארכיאולוגיה, שאני אמצא את עצמי בקלות באגף ארכיאולוגיה.

אם אני מתעניינת באמנות מודרנית, שאני אמצא את דרכי במהירות.

שאני לא אלך לאיבוד, כמו באיקאה, שהכל כמו מן מבוך כזה, שהמוזיאון יהיה ידידותי. לשים את האדם במרכז – זה בעצם המוטו.

אז בואו נגלוש לפתרונות שהם לא רק בתקופת הקורונה, אלא בכלל.

ההמשך של ההרצאה הוא יותר עם דוגמאות וצבעים ותוכלו לראות דברים שקרו.

אז למשל מוזיאון הרייך, בתקופת הקורונה, עשה הפעלה מרחוק, אנחנו עוד מעט נראה את הדוגמא הזו – התחפשות בהשראת ציורים מפורסמים.

אנשים ישבו בבית, בזום, עם הילדים, בידודים, לא יכלו לבקר במוזיאון, אני מזכירה את התקופה הזו – איך אתה עדיין צורך אמנות? אז מוזיאון רייך בעצם עשה אווטריצ׳, הוא נתן משימות לבית, לאנשים לעשות בבית. לקחת תמונות מפורסמות מהרייך ולהתחפש ועוד מעט נראה את הדוגמאות.

היו ראיונות בזום, על בסיס יומי, עם אוצרים ואמנים. אני ביקרתי בכל העולם, שמעתי וראיתי סיורים מאלפים של אוצרים סביב תערוכות מדהימות. חידונים, אנחנו עוד מעט נראה חידונים, בהשראת התערוכות, במייל. חידונים מקסימים סביב אמנות שתלויה במוזיאונים השוממים והסגורים.

מוזיאון תל-אביב, דוגמה מדהימה שהוא עשה, הוא עכשיו הקרנות וידאו על בניינים. אי אפשר היה להגיע למוזיאון, אז הוא הקרין את העבודות על הבניינים בחוץ.

גוגנהיים עשה משהו מדהים, הוא דחה מגה-מגה תערוכות שהיו צריכות לבוא עם השקעה של מיליונים ומיליוני מבקרים שהיו צריכים לבוא והוא עשה דבר מדהים, הוא פתח את דלתותיו לאמנים מקומיים, דיברנו על קהילה – להסתכל על הקהילה, הוא תלה עבודות של אמנים מהתקרה ועד הרצפה, של אמנים שגרים בשכנות לגוגנהיים בניו יורק ובעצם פתח את זה למכירה. אז היו פה שלושה דברים, הוא גם הסתכל על הקהילה הקרובה, גם הקהילה והאנשים שלא הגיעו לגוגנהיים מעולם.

כי דיברנו על תיירות, הגוגנהיים בנה את רוב הכסף ואת רוב המבקרים על תיירים. הוא בעצם נתן לאמנים להציג את העבודות שלהם בגוגנהיים ובנוסף, הם מכרו את העבודות והם גם הרוויחו כסף.

אז היו פה שלושה דברים, שבעצם מוזיאון אחד מהמפורסמים בעולם, נתן את האפשרות לאנשים המקומיים להציג בגוגנהיים ולמכור את העבודות. זו הייתה הצלחה מטאורית, הם חשבו שתהיה פניה של מאות בודדים של אנשים ובעצם הציגו שמה מעל 8,000 אמנים מקומיים.

חשיבה מחודשת מחוץ לקופסה, יציאה למרחב ויצירת קולקטיב של גלריות – אני אדבר עוד מעט גם על זה, על הכוח שלנו כגלריות ומוזיאונים, ליצור משהו כקולקטיב, ליצור איזשהו כרטיס משולב, שאם אתה בא למוזיאון X – אתה מקבל הנחה במוזיאון Y ועוד הנחה במוזיאון נוסף, בכדי ליצור איזשהו קולקטיב.

אנחנו כוח, אנחנו בעצם כולנו מתמודדים עם אותה בעיה, אז בואו ניצור איזשהו כרטיס שמאפשר לאנשים לצרוך תרבות בכמה וכמה מוזיאונים.

אז אם דיברתי על הפעלה מרחוק, אז אתם כבר יכולים לראות את הדוגמאות המקסימות האלה, של אנשים שישבו בבית ובעצם צילמו את עצמם, גם מוזיאון רייך וגם מוזיאון פולגטים, שעשו ולקחו את הציורים הכי הכי מפורסמים ובעצם נתנו משימות לאנשים, בבית, לצלם את עצמם. זו הייתה פשוט הפעלה מקסימה, וזהו.

אתה גם חווה אמנות וגם משתתף בתחרות וזה גם הוצג באתר של המוזיאון, אז הנה – רעיונות מקוריים לצאת מארבעה קירות.

הנה עוד דוגמאות, כי זה פשוט היה כל כך כל כך מקסים, אז ממש שיתפתי בכמה רעיונות. תראו את הילד, באמצע, עם הכרית וזה פשוט מקסים. הכל בבית, עם עזרים של בית, עם שמיכות של בית. אתם רואים, זה מלא מלא הומור וזה פשוט מקרב את המוזיאון לקהל שלו, לקהילה.

ואם דיברתי על חידונים, אז חידונים יש פה, בעצם, אני חושבת שזה בנשיונל-גלרי בלונדון, פשוט חידונים אינטראקטיביים, הייתי מקבלת פעם ביום חידון על לזהות את האמן, לזהות את השם של האמן, איפה הוא צייר – בצרפת, באיטליה, ביפן?

יש לנו פה דוגמאות לאמנים מוכרים, שזה פשוט מקסים לראות מי היה האמן – זה היה פיזרו, זה היה מונה? הציור הזה צויר בצרפת, בפורטוגל, באיטליה? ככה שזה בעצם באמת גם דורש חשיבה, גם יוצר איזושהי נאמנות של הקהילה למוזיאון, כי המוזיאון רואה אותך, הוא לא סוגר את דלתותיו, הוא בעצם אומר ״אני רואה אותך. אני שולח לך פעם ביום חידון ששואל שאלות על המוזיאון עצמו״, אני אולי אחרי זה ארצה לבוא ולבקר במוזיאון, לראות את התמונה, לבדוק באמת על איזה חידון עניתי.

אז תראו עד כמה זה יפה. זה פשוט היה ממש על בסיס יומי.

רעיון נוסף, אם דיברנו, שוב, על ארבעה קירות, אז מוזיאון בבאזל – בילאר, שהנושא שלו הוא בעצם אקולוגיה. עכשיו, אם אתם רואים את המוזיאון הזה, בעצם אתם רואים מקום שקשה להבין שזה מוזיאון, קשה להבין שזו גלריה.

בעצם, מה שאתם רואים פה, זה מוזיאון או גלריה שהיו לה ארבעה קירות, ממש היו לה ארבעה קירות ובעצם, האמן אולאפור אליסון, ביקש להציג נושא של אקולוגיה והוא ביקש להוריד את הקיר הרביעי – וממש הורידו, הלכה למעשה, את הקיר הרביעי. ולמה אני מציינת את זה? מה החשיבות של הורדת קיר? אתה בעצם אומר לקהל ״אתה לא יכול להיכנס אל המוזיאון כי אנחנו במגיפה. אתה לא יכול לבקר, כי יש סכנת הידבקות. המוזיאונים סגורים. אז אני עושה משהו שאף מוזיאון לא חשב עליו, אני מוריד את הקיר הרביעי״ – הוא הוריד את הקיר הרביעי והכניס את האנשים אל תוך המוזיאון, הם יושבים בדשא.

אני אראה לכם מה עוד הם עשו, עוד יותר מתוחכם ותראו, אלו דוגמאות לא מאוד יקרות שאפשר להשתמש בהם, הוא העביר לייב סטרים 24/7 לקהל בבית, שבעצם צילם בטכנולוגיה – כל אחד מהצילומים הם כמובן עבודת אמנות, זה לא צילום של מצלמת בטיחות, הוא צילם מה קורה גלריה. אז גם מי שנמצא בבידוד ולא יכול להגיע ולא יכול לשבת על הדשא – עדיין יכול לשבת בבית ולראות מה קורה בגלריה.

תראו כמה רמות של אווטריצ׳ אני עושה פה. אני בעצם פותחת קיר, מורידה קיר, ממש מורידה קיר, מאפשרת לאנשים לצפות במוצגים מהדשא אל תוך הגלריה.

למי שלא יכול ונמצא בבידוד, אני נותנת אפשרות להסתכל 24/7 במצלמה, אבל כמובן עם אפקטים של אמנות. תראו איזו חשיבה מקורית.

אז דיברנו על חידונים, דיברנו על משימות בבית, דיברנו על מצלמות, דיברנו על פתיחת קיר רביעי. עכשיו, אנחנו מדברים וכמובן אתם מזהים את האמנים היפנית קוסמה שמציגה עכשיו, כמובן, לא צריך לציין, ציינו את זה כמה פעמים, מוזיאון תל-אביב ובתקופה שאי אפשר היה לצרוך תרבות במוזיאונים, היא יצאה לגן הבוטני בניו יורק ובעצם, זה היה פתוח לכל מי שלא יכול היה לבקר במוזיאון, הוא יכל לצרוך תרבות בחוץ. יצאתי לטייל בחוץ, בתקופה של סגרים והאמנות יצאה אליי.

תראו איזו רמה, שאתה בעצם אומר ״בואו, אפשר להכנס. אפשר לראות את האמנות בלי להיכנס אל המוזיאון. זו עדיין אמנות. גם אם היא לא בתוך מוזיאון, זו עדיין אמנות. עדיין, אם אתה לא משלם כרטיס, זו עדיין אמנות. זו אמנות שהיא חינמית, זו אמנות איכותית, זו אמנות בטבע, זו אמנות משתלבת וזו אמנות שפתוחה לכל אחד״.

ועכשיו, אני רוצה לדבר על RJ שזה אומן מדהים שאני מאוד מאוד אוהבת.

אתם בטח מזהים את פירנצה ופה, אלו מדרגות שאני לא זוכרת איפה הן, אבל זה פשוט אמן שעובד במרחב הציבורי עם אמירה פוליטית, עם אמירה מאוד מאוד נחרצת ואני רוצה קצת לספר על השקופית בצד ימין. אני אעבור לשקופית הבאה, אז תסתכלו עליה. אני רק אסביר במילה שמה שאתם רואים, זה בעצם פלאצו בפירנצה שהחלק השחור שבו זו מדבקה. זאת אומרת, זה לא שבאמת חשפו את המוזיאון, או לא שברו את המוזיאון, אם דיברנו על שבירת הקיר הרביעי – אז פה אין את זה, זה פשוט אלוזיה, בעצם יצירת מציאות מדומה, כשהוא בעצם אומר ״אתם לא יכולים להיכנס אל המוזיאון, אז אני פותח את המוזיאון עבורכם ואתם יכולים עכשיו לראות את עבודות האמנות״, אז בואו נרחיב על זה.

קוראים לעבודה הזו ״הפצע״, היא מאפשרת הצצה אל יצירות מופץ כמו ״לידתה של ונוס״ ו-״לידת האביב״ של בוטיצ'לי. זו בעצם עבודה שמתנוססת על החזית של מוזיאון פאלאצו סטרוצי והיא בעצם מונחת ותלויה שם מאז ההכרזה לחזרה לשגרה באיטליה.

יש פה דיאלוג בין העולם הקלאסי לאמנות המודרנית, כי בעצם פלאצו או סטרוצי מציג אמנות מאוד קלאסית, מאוד שמרנית – ״אני פה כבר 2,000 שנה מרומי העתיקה״ ואולי מיוון. בואו נגיד רומי, כי זו איטליה, 2,000 שנה. מה אפשר לגעת בי כבר? האמנות מדברת בעד עצמה. אבל הם איפשרו לו, בעצם, לתלות באנר או להדביק פוסט על המוזיאון, שאומר ״אני לא יכול לפתוח את הדלתות, אז בואו נעשה איזשהו ׳פצע׳ שיכול להיכנס אל תוך המוזיאון״.

זה בעצם מתאר את הפגיעה והכאב העמוק של מוסדות התרבות באיטליה ובעולם, בעידן של ריחוק. והעבודה, נוצרה על מנת לעורר שיח.

אני אחזור לרגע, כי באמת, אם אתם רואים, אנשים מצלמים את זה. האנשים עומדים, משתאים אל מול הדבר הזה. זה כאילו הכי לא צפוי, לראות את המוזיאון הכי קלאסי, עם אמנות של רנסנס, בעצם משלב פעולה עם אמנות מודרנית.

בעצם, מה שהוא עושה בנוסף, הוא נוהג לשתף את הקהל בלהזמין מתנדבים לקחת חלק בהתקנה של המיצב וככה הוא מקרב, בעצם, את הקהל. אנחנו כל הזמן מדברים על איך אנחנו מקרבים קהל אלינו, אל האמנות שלנו וזו בעצם עבודה ראשונה וזה חלק מסדרה. הוא בעצם עושה כמה דברים, הוא פותח צוהר אמנותי למוזיאון קלאסי ומשתף את הקהל והקהל עומד ומסתכל ומדבר על הפצע, על הפצע הכואב שחווינו כולנו בשנתיים האחרונות.

עוד דוגמה שלו, כי הוא פשוט באמת עושה עבודה מדהימה במרחב הציבורי.

ושוב, אם אנחנו מדברים על אמנות שלא צריך לשלם ולא צריך ארבעה קירות ולא צריך להביא קהל – היא פשוט שם, אתה פשוט חוצה את הכביש, אתה עולה על בניינים בניו יורק ואתה יכול לראות את העבודה.

אנחנו נמשיך עם עבודה דווקא בברמינגהם…

ורד:

רגע, רוני, אני רק רוצה לשאול. מה שהראתם קודם, זה בעצם על המדרכה, הצילום הזה?

רוני:

כן, על המדרכה. ממש עבודה על המדרכה ואם אני אחזור אחורה אתם תראו שזה על המדרגות. זה נראה לי כמו דרום אמריקה, אני פשוט לא זוכרת איפה זה, אבל זה הוא ממש עובד במרחב הציבורי. אנחנו יוצאים עכשיו לקהילה, כל העבודות שאני עכשיו אציג הן במרחב הציבורי והן בעצם מגרות את הקהל. אם אתם רואים את הקהל בצד שמאל, זה קהל של אנשים שעובדים למחייתם, מעלים ומורידים סחורה – והאמנות שם, היא פשוט שם, היא חלק מהנוף.

משתתפת:

זה בצבע, או שזו מדבקה?

רוני:

לא, לא – הוא צובע, הוא צובע.

פה זו מדבקה, כמובן, בבניין, אבל הוא צובע.

אנחנו מדברים על כיסוי של בניינים. אנחנו מדברים על זה שהאמן פה בעצם אומר, אוסמן – הוא אומן מברמינגהם באנגליה, שבעצם מדבר ואומר ״אני רוצה, לאנשים שבאים בכל יום והולכים בכל יום לעבודה, אני רוצה למסור מסר של צבע. שהצבע הוא חלק מהחיים. אני רוצה ליצור השראה בבוקר״, הוא מכסה בניינים, אבל הוא לא היחיד. אנחנו כמובן כולנו מכירים את כריסטו וז'אן קלוד שמכסים בניינים. זה בסרפנטיין, התמונה האמצעית, בלונדון, זו הייתה תערוכה מאוד מאוד ממותגת.

זה אגם לסו בצפון איטליה, תראו איך אנשים פשוט משתתפים, ממש, האמנות הופכת להיות אינטראקטיבית והתערוכה האחרונה שלהם, שאפילו עוד לא העלאתי, הייתה בשער הניצחון בפריז וזה היה ממש לפני חודשיים, הם כיסו את שער הניצחון וזה כאילו ממש לא להאמין, אתה לוקח באמת מונומנטים הכי ידועים, הכי מפורסמים בעולם ואתה מכסה אותם.

עכשיו, מה הכיסוי הזה אומר? הכיסוי הזה אומר שאתה עוצר לרגע ואתה אומר ״שניה, מישהו עשה פה משהו. מישהו התערב. בוא נעצור שניה, בוא נחשוב – זה מתאים, זה לא מתאים? אולי זו ביקורת? אולי זו ביקורת חברתית? אולי יש פה שימוש בטכנולוגיות שהן מזהמות? אולי הוא מכסה את התרבות החומרנית? אולי הוא מכסה את השלטון, כי הוא מכסה כל מני בניינים הכי מוכרים והכי ידועים – בנייני הרייכסטאג, אם אתה מכסה את הרייכסטאג, אז מה האמירה של זה? איזה ביקורת אתה מעביר?״

תחשבו, שאתה בעצם לא צריך לצרוך את האמנות בתוך, אלא אתה פשוט רואה את זה והביקורת החברתית שמה לגמרי, נוכחת.

משתתפת:

רוני, האם את יודעת איזה מערך אדמיניסטרטיבי האמנים האלו היו צריכים לעבור? לא יכול לקום בן אדם בבוקר ולהכין פסל. כמו שאצלינו, מיד מורידים.

רוני:

לא, אלו תאומים של שנה או שנתיים מראש. אלו תאומים מאוד מאוד קפדניים, זה תוכניות, זה אישורים מאוד מאוד קפדניים.

תראי, אם אתה מכסה את סרפנטיין ופה זה הרייכסטאג ואת קשת הניצחון בפריז, זה ממש מבצע הנדסי. אני ראיתי את התוכניות, אולי אני אוסיף אל המצגת את התוכניות, אבל אני ראיתי על פריז, על שער הניצחון, ראיתי, מלפני שהם כיסו, רק את התוכניות, את המערך של זה – אלו הערכיות של מעל שנה פלוס, כמעט שנתיים, של לבנות קונסטרוקציה גם עם יועצים ואתה צריך מהנדסים לזה. את רואה פה, באגם באיטליה, זה ממש קונסטרוקציות רציניות. אתה לא יכול שזה יתפרק, זו בטיחות וזו הערכות, אבל הוא עושה.

תקשיבי, אלו אמירות מאוד נוקבות והם באמת אמנים מאוד מאוד ידועים בעולם, אני חושבת שאחד מהם נפטר עכשיו.

אז אני רק אגיד שכמובן צריך תכנון וגם פה, גם פה צריך. ויליס הוא בעצם, אני מציגה פה… לא רציתי להביא גרפיטי כי כולם, את יודעת, הברירת מחדל של כולם היא להגיד ״אה, גרפיטי הוא גם אמנות רחוב כי הוא בחוץ והוא בקהילה ויש סיורי גרפיטי בתל אביב – נכון, אבל אני דווקא לא רוצה לדבר על זה, כי אני רוצה להראות לכם את הדברים הפיקנטרים, היותר מעניינים, שקורים בעולם.

וזה, בעצם, אמן המשלב בין החוץ לפנים. כי אם כל הזמן, עכשיו, מתחילת ההרצאה, אני מדברת על יציאה החוצה מארבעת הקירות, מה שהוא עושה – הוא עושה דברים נורא מעניינים, הוא בעצם משתף פעולה עם המוזיאונים וזו אמנות פוליטית שמספרת סיפור של מקום. הוא מספר את הסיפור של המקום דרך האנשים – אתם רואים את השקופית בצד שמאל, אלו אנשים שגרו במקום ואלו מבנים שנוטים ליפול והוא בעצם מחייה את הקירות על ידי גריעה, הוא בעצם גורע מתוך הקיר, אבל הוא גם מציג בתוך מוזיאונים.

זאת אומרת, האמנות שלו היא גם בחלל הציבורי, גם בחוץ, היא גם בשכונות, השכונות הקשוחות, אבל הוא גם מציג בתוך המוזיאונים. הוא לא שולל את המוזיאון כמקום אכסניה לאמנות גבוהה, הוא עדיין אומר ״אני מציג בחוץ, אבל גם חשובה לי ההכרה של המוזיאון״.

ואם אתם רואים, אלו ממש תמונות הכי אקטואליות, אתם רואים פה את המסכות של הקורונה.

הבאתי עבודות שהן ממש ממש עכשיו, בימים אלה, מוצגות, בכדי שנדבר על הדברים שהם הכי הכי עכשוויים. ושוב, שלא ישמע לרגע שאני שוללת אמנויות, אני חובבת מוזיאונים גדולה, אני צרכנית מוזיאונים, אני מאוד אוהבת מוזיאונים, אני רק רוצה שתלקטו מההרצאה הזו רעיונות.

תקחו רעיון אחד, שני רעיונות – תגידו ״וואו, את זה אני עושה. אני עושה חצי מהרעיון, כדי להביא יותר קהל, כדי לעדכן את המוצגים שלי״.

ואם אני מדברת על אמנות רחוב, אז ביפן אין כמו היפנים, אז מה שהם עשו, הם הפכו את כיסויי המתכת של הביוב, בעצם, לפוקימון. היום, השם של מכסה ביוב הוא ממש ״פוקימון״ – Poke Lids, כמו שאתם רואים.

זו לא מסורת ארוכת ימים, זה מ 1980 וזה בכדי לעודד תיירות ולכל אזור יש את הפוקימון שלו ויש אנשים שהם פריקים של פוקימונים ובעצם, אתה משלב הומור, אתה משלב הומור במרחב הציבורי ואמנות ולכל מרחב יש את הפוקימון שלו ואתה פשוט הולך מסביב לפוקימונים, סיור פוקימונים, זה הכל. ממש לשלב הומור. הומור זה תמיד תמיד טוב לפרסומות ולאמנות.

אז, במקום שמכסה הביוב יהיה משהו משמים – הנה, הוא אינטראקטיבי, הוא מקסים והוא מעלה חיוך.

אנחנו ממשיכים בעוד רעיונות ואנחנו מדברים עכשיו על אופנה, שילוב של אופנה, אינסטגרם ואמנות. חזרתי לארץ ואמרתי ״וואי, בוא נראה מה קורה גם פה״ ומוזיאון אגם בראשון לציון, אני לא יודעת אם הייתם, אני טרם הייתי, שילב, בעצם, בין מותג של משקפי אירוקה, מכללת שנקר שידם על עיצוב אופנה ונטע אלחמיסטר שאני פחות מכירה, אני חייבת להודות, אני כנראה לא בגיל אבל הבת שלי מכירה היטב, ילדה בת 18, היא כנראה איזו אושיית אינסטגרם ובעצם, שילבו פה אופנה, משקפיים, אושיית אינסטגרם שהיא גם דוגמנית ומוזיאון.

אני שוב אומרת, אלו אמצעים מאוד קלים, זה לא משהו שאי אפשר לעשות אותו. זה נעשה פה בארץ והיא בעצם צולמה בפרטי לבוש שעוצבו בהשראה של יצירות של אגם וזו בעצם נקודת מפגש בין אמנות לאופנה ומי שמעלה את הדברים לאינסטגרם – זו היא. היא מעלה את הדברים כי היא דוגמנית, היא קיבלה על זה כסף ותראו באיזה כלים פשוטים, שזה לא הרבה כסף. אני משערת שכן מעורב פה משהו, כי עדיין צריך לשלם לה ועדיין צריך, כנראה, לשלם לאירוקה, אבל יש פה שילוב, כמו שדיברתי, על קואליציות, על איזשהו סנכרון בין מוזיאונים, בין גלריות ופה – בין אופנה לבין משקפיים ואושיית אינסטגרם, זה יוצר כוח. אתה מביאים כוח למוזיאון, אתם מביאים כוח למוצגים שאתם רוצים להציג.

אם אנחנו מדברים על אינסטגרם ועל מיתוג, אז זה בית קפה, אני קצת גולשת לשניה אבל ממש לא התאפקתי, שכולו, כביכול, בדו-מימד ובעצם כל המיתוג של המקום הזה, אנחנו מדברים על מוסקבה וסנט פטרסבורג, שכל המיתוג של בית הקפה הזה, המקסים, שנראה כמו דו-מימד וזה דרך האינסטגרם.

טוב, עכשיו נעבור מהר מהר לרעיונות קצת עכשוויים. אנחנו מגיעים גם לקראת סוף ההרצאה, נכון, אז אנחנו נעבור מהר לרעיונות של סאצ'י גלרי, זו אחת הגלריות האהובות עלי בלונדון, שבעצם לקחה אמן איטלקי, מרקו בטגליני, והיא בעצם מציגה את העבודות שלו והוא אומר ״אני בעצם לא הצגתי שום דבר חדש. אני לוקח אמנות קלאסית ומשלב אותה עם אמנות עכשווית, עם מוצרי צריכה פופוליסטים – עם קעקועים, עם קוקה-קולה ועם גרפיטי״. הוא בעצם עושה קפיצה מהמונה ליזה ומהדיוות שנמצאות כאן והוא בעצם לוקח דברים וציורים קלאסיים ונותן להם טוויסט מודרני בעלילה. הוא לוקח את דוד, הוא לוקח את המלכה אליזבת והוא בעצם משתמש במוצרי צריכה. זו אמנות נמכרת, שתדעו. הוא אומר – ״הכל קיים אצלי בעבודות, אבל אני רוצה להתחבר לקהל צעיר, אני רוצה להתחבר לאנשים שלא יצרכו אמנות קלאסית ולא יתלו אמנות קלאסית אצלם בבית, אבל הנה, אני נותן לזה איזשהו טוויסט עכשווי, עדכני ובועט״.

חוש ריח – אנחנו ממש לקראת סיום, אז אני אדבר על חוש הריח שדיברתי עליו בהתחלה. חוש הריח הוא בעצם ראשוני, הישרדותי. אנחנו רוצים ליצור איזושהי אינטראקציה שעובדת על כל החושים ואנחנו כל הזמן אומרים שתעפילו את המבקרים שלכם בחוש המישוש, הראייה והשמיעה – וגם חוש הריח.

חוש הריח הוא אבסטרקטי וקשה להגדיר אותו, אבל הוא יכול לתת מימד רגשי עמוק נוסף שקשה להשיג אותו בדרכים מסורתיות.

יש פה מיצב של אמן ישראלי הפועל בברלין, שזה היה נורא מעניין לראות. הוא מעצב, עומר פולק, והוא בעצם מעביר ביקורת חברתית על כל הנושא של התיעוש, על הבנייה. הוא בעצם הביא ריח, הוא שאב מולקולות של ריח של יערות בכדי, בעצם, ליצור את התחושה שהיערות הולכים ונעלמים, המרחב של הטבע הולך ונעלם ונדרס על ידי הדחפורים והוא עשה את זה באמצעות חוש הריח. גם, כמובן, הראייה, אבל חוש הריח יצר את ההשפעה המאוד מאוד גדולה.

אז, אני אומרת – אל תפחדו, אל תפחדו להתנסות, אל תפחדו לתת לתצוגה שלכם עוד מימדים.

אני אסיים פה, כי אנחנו ממש לקראת סיום, אז אני רוצה לדבר גם על חוש המישוש ואני אציג את זה ממש כאן.

בחוש המישוש, בטוח שמעתם את זה גם מורד הרבה מאוד פעם, אנחנו מדברים על כלי שהוא נגיש, הוא לא מאוד יקר היום, שזה כל המדפסות התלת-מימדיות ובעצם, פה, זה מאפשר לא רק לאנשים לקויי ראייה להתנסות ולגעת במוצגים. יש לנו פה טקאטה, יש לנו את של מיכלאנג'לו, יש לנו את האדם החושב של רודן, יש לנו פה את הסמל ששמו מסוריה ומשחקי שח ובעצם, זה מאפשר לאדם המבקר – אולי זה ילד, אולי זה אדם לקוי ראייה, אולי זה אדם עם הנמכה קוגניטיבית, בעצם לגעת, לחוש, למשש ולחוות את הפסל הגדול, ההרואי, זה שמאחורי הזכוכית ולגעת בו.

אני זוכרת שהייתי במוזיאון נפרטיטי בברלין ויש את הפסל של נפרטיטי והוא מאחורי זכוכית, עם ארבעה שומרים ומצלמות וזה חדר שכולו מיועד אך ורק לפסל שלה, אבל לידו מונח ממש אותו פסל, רפליקה של אחד לאחד מברונזה, שאפשר למשש, אפשר לגעת וזה מיועד למבקרים לקויי ראייה.

ופה, זה פתרון של מדפסת פשוטה המאפשרת חוויה אינטראקטיבית.

אז, עוד משהו קטן וזה הנושא של אוכל.

אנחנו דיברנו על ריח, דיברנו על מישוש, דיברנו על ראייה – ופה אני רוצה להציג לכם כריכים טעימים שבעצם מציגים אמנות, גם יפנית אבל לא רק, גם אמנות קלאסית, שבעצם עובדים על חוש הטעם.

אז אנחנו מדברים על מגוון גירויים, מגוון אתגרים – גם גדולים, גם לצאת החוצה, גם לאתגר את הקהל בבית, גם לפתוח קירות, גם במרחב הציבורי, אבל גם אם אנחנו מכניסים אותם בחזרה אלינו – אל תפחדו לתת להם לגעת, לטעום ולהריח.

זהו, אנחנו נסיים פה, למרות שיש לי עוד המון המון המון, נסיים פה, בעצם.

בסוף, בסוף, אנחנו מדברים על חוויה רב חושית.

המוזיאון הזה נמצא ביפן, אין על היפנים, והוא משלב הכל – מוזיקה, אורות, חוש המישוש, והוא בעצם מדבר על מסורת יפנים, קוראים לזה טים-לב, הוא מאפשר חוויה אמנותית טוטאלית בטוקיו, זה ממש טרי-טרי. זה בודק את הגבולות של האמנות הקונבנציונלית. הוא מכניס את המבקרים למצב של טראנס כשהחושים מחודדים, הראש פתוח, זה עולם של אסתטיקה שמקיפה את המבקר מכל החושים שלו.

אתה נכנס למרחב שאתה נוגע בדברים והדברים זזים ואתה גם נרטב, למרות שיש קוד לבוש, זו לא סאונה שגרתית, אתה צריך לבוא בלבוש.

זה עם פס-קול וכל חדר הוא נושא אחר ובעצם, אם אנחנו מסכמים את ההרצאה של היום, אנחנו בעצם מדברים על לצאת מהמסגרת, לחשוב יצירתי, להפעיל חושים, לצאת מתחומי המוזיאון אל המרחב, לפנות באמצעים טכנולוגיים לקהל שיושב בבית, להשתמש באינסטגרם, לשווק וכל הזמן ליצור אינטראקציה עם הקהל. לא לחשוב שהקהל שלנו זה רק קהל של תיירים, של תגלית שמגיעים או חוויה ישראלית, זה גם הקהל שנמצא סמוך אלינו, אל המוזיאון. לתת, לחשוב, לשאול את האנשים הצורכים את התרבות מה הם היו רוצים לבקש ולהיות עם דלת יותר פתוחה ומקבלת.

אז, תודה רבה. לא הפסקנו את הכל, יש עוד המון! אבל אני מקווה שלמדתם ושהעשרתי את עולמכם ואת מה שקורה היום בעולם.

אז תודה, תודה ורד.

ורד:

רוני היקרה, קודם כל תודה. אני אבקש ממך לסגור את המצגת, אם את יכולה, כדי שנראה את כולנו.

אני הייתי יכולה להקשיב לך עוד שעתיים, אני חושבת, כי באמת יש פה רעיונות מדהימים מדהימים ואני חושבת שבאמת הרחבת את המושג של הנגשת אמנות. זאת אומרת, אנחנו מאוד מאוד בעולם של הנגישות וכשאנחנו אומרות ״נגישות״ אז ברור לנו שאנשים עם לקויות הם הכתובת, אבל אני חושבת שכל העקרונות שהצגת פה – הם עקרונות שאנחנו מדברות עליהם כל הזמן, במסגרת הנושא הזה של הנגשה. אם זה השימוש בחושים, אם זה החיבור אל עולם התוכן של המודרכים שלנו ואם זה לעשות אווטריצ׳ ולהפסיק לחשוב שהאנשים יבואו אלינו כי אנחנו כאלה מרתקים ומעניינים – לא, אנחנו רוצים שהם יבואו אלינו? אז בואו נביא את זה אליהם.

אני מזמינה כל אחד מהאנשים שנמצא כאן, לא משנה מאיזה אתר או עולם תוכן אתם מגיעים, לחשוב על איך אתם עושים אווטריצ׳ לנושא שלכם, להפסיק להגיד ״אנחנו רוצים רק שיבואו אלינו״. אתם רוצים שיבואו? אז יאללה – בואו תעלו בכל יום, כל יומיים, חידה לפייסבוק או לאינסטגרם. בואו תייצרו או תעשו תחרות מי מחבר שיר לנושא של התערוכה שאנחנו מדברים עליה. הרעיון הזה, של להצטלם, יש לי גם איזו מצגת שרציתי להראות אבל כבר נגעת בהמון דברים ובהרבה יותר טוב ממני, אבל באמת, בואו תצטלמו עם דברים שקשורים לנושא שלי. ענת פה, מהסליק, אז אני אקח אותה, אבל תצטלמו כלוחמים מאותה תקופה, תביאו או תמצאו בבית שלכם איזשהו אמצעי או אלמנט שיכול להיות רלוונטי לתקופה ההיא ותעלו תמונה עם הדבר הזה, תביימו, כל הכיתה ביחד, משהו שמדמה פעולה של ישיבה בסליק או לא משנה מה.

באמת, בואו נפסיק לחשוב שאנשים ממש ממש מתעניינים בנו ונראה איך אנחנו לוקחים את הדבר הזה ובאמת מנגישים אותו עבורם.

אני חושבת שהרעיונות שהעלאת פה הם מדהימים ובאמת, כל אחד יכול לקחת ולאמץ מהם משהו. מלא מקום ליצירתיות, באמת.

והנושא הזה, של עבודה חושית, שאנחנו המון מדברות עליו, באמת עלו פה רעיונות מדהימים לאיך לעשות את זה הרבה-הרבה יותר רחב וגדול מכל דבר אחר שאנחנו מזכירות, שאני מזכירה, הרבה פעמים.

שמואל, אני רואה שאתה רוצה לשאול שאלה או להגיד משהו, אז הנה, תורך, כמו שאמרת, עכשיו תורך.

שמואל:

כן, כן. אז אני דווקא לא רציתי לשאול שאלה, אני דווקא רציתי להגיד משהו.

ראיתי את ההרצאה הזו, שלמעשה זו הייתה תערוכה לכל דבר ואפשר להגיד שמכל העולם ואני רוצה להגיד שמה שהראת פה ומה שסיפרת – מוכיח פעם נוספת שהקורונה יצרה, בעצם בשביל כל החברה, הזדמנות גם בתחום המוזיאונים. זו הזדמנות אדירה להנגיש את המוזיאונים, להנגיש את התרבות בכלל, לכלל הקהל. היום, אנחנו לא צריכים את המוזיאונים האלו שצריך לשלם, להיכנס ולהסתובב בין התמונות. היום, האמנות יכולה להגיע אל האנשים ברחוב, רק צריך לראות איך עושים את זה ואיך עושים את זה בצורה חכמה בכדי שזה ימשוך וירתק את הקהל.

צריך, לדעתי, גם לשקול כמה שיותר סיורים וירטואליים במוזיאונים.

אני, במקרה, בתור חיית זום, נמצא לפחות פעם ביום בסיורים וירטואליים, גם במוזיאונים וגם באתרים היסטוריים ואני יכול לספר לכם שכשאתה רואה סיור במוזיאון – כמה אנשים נמצאים סיור? אולי 50 או 60 איש?

אני, רק אתמול או שלשום, הייתי בסיורים וירטואליים פה בארץ ובכל אחד מהם היו לפחות 700 או 800 איש. במוזיאון, אני חושב, אפילו הלובר או המוזיאון הבריטי, אין כזה מקום בשביל להציג בו-זמנית ל 300 איש, אז אנחנו צריכים באמת לראות איך עושים את זה. כמובן, מבלי שהמוזיאון יאבד מהכנסותיו או את הגורם המממן אותם ואת עובדי המוזיאון. זאת אומרת, צריך לראות איך עושים את זה, איך המדינה משלבת בין הדברים האלו בכדי שעובדי המוזיאון ימשיכו כמובן להתפרנס וזה לא יהיה על חשבון סגירת המוזיאון, אבל ניהול המוזיאון, כיום, זה לא אותו ניהול שהיה מלפני שנתיים.

בשנתיים האלו, אנחנו רואים שהעולם השתנה והיום, בעצם, המוזיאונים יכולים להגיע אלינו, לציבור, ואנחנו לא צריכים להגיע למוזיאון בעצמנו.

זה מה שרציתי להגיד.

ורד:

אז תודה, שמואל.

אני מסכימה איתך לגמרי ואני חושבת שזו אחת מהמתנות, אולי, שהקורונה הביאה אלינו. זאת אומרת, משהו שפעם לא היה עולה על הדעת – לעשות סיורים וירטואליים במוזיאונים או להוציא את הדברים החוצה, היום ברור מאליו שזה אחד מהדברים ואחד מהפתרונות.

יש עוד שאלות? אני תכף אשמח להגיד עוד משהו, אבל יש עוד שאלות או דברים מעניינים או רלוונטים שתרצו לדעת, מרוני או בכלל?

ענת, אני רואה שמה שכתבת על הצילום הגדול הזה שיש אצלכם באתר וזה נהדר.

מה שאנחנו אומרים פה, זה בואו תעשו עוד שלב, השלב של להזמין אותם.

מה שאצלכם באתר קיים, זה כשהם כבר מגיעים אליך. אנחנו רוצים עכשיו, לרגע, לייצר את הסקרנות שלהם ואת העניין שלהם, אז זה יכול להיות בתחרות ציורים, זה יכול להיות בלמצוא את האלמנטים האלו בבית שלהם או בכיתה ולנסות קודם כל להצטלם, עוד מלפני שהם באים, להעלות דברים ברוח התקופה של אז – יש היום סדרה שנקראת ״הפלמ׳ח״, אולי היא כבר נגמרה, אבל זה מה שהבת שלי רואה עכשיו, או אולי לעשות סצנה, לביים סצנה מהסדרה הזאת בכיתה.

שוב, כל הזמן לחשוב על איך אני לוקח את התוכן שלי ומוציא אותו החוצה ולא משאיר אותו רק באתר, רק כשתגיעו אליי אז תוכלו לעשות לעשות את הפעילות הזו – לא, אני רוצה קודם כל לגרות אותם וככה למשוך אותם אליי.

זהו. אם יש פה עוד שאלות אז נשמח לענות.

יש פה כמה אנשים שאני לא מכירה, דרך אגב, חווה או שונית אם אתן עוד פה, אז אם אתן רוצות להגיד שלום – נשלח להכיר אתכם.

נפגש פה בעוד שבועיים עם בחור בשם עמנואל שעוסק בנושא של הנגשה קוגניטיבית לסרטים והוא יציג לנו את הרעיון הזה של איך לוקחים סרט והופכים אותו מותאם לאנשים שיש להם קושי בהבנה ובעוד חודש נראה פה את רז רובס, ״הבת של״, אבל מעבר לזה גם בחורה עם לקות תקשורת, כלומר אוטיזם בתפקוד גבוהה, באמת מרתקת שתספר לנו על העולם שלה ובאמת על החיים שלה, אז מוזמנים להצטרף אלינו.

זהו. תודה רבה לכל מי שאיתנו כאן ותודה רבה רבה רוני, פתחת לי את היום ביצירתיות, איזה כיף!

רוני:

תודה ורד, על ההזדמנות. ותודה לכם, הייתם קהל מקסים ואני רואה את התגובות וזה מחמם את הלב, אז תודה.

מירב:

תודה רבה.

רוני:

בכיף. תודה רבה, מירב.

ורד:

מירב, איזה כיף שהצטרפת אלינו.

מירב היא גם אוצרת, גם מורה למדעים, גם חברה בוועד המנהל של העמותה והיא גם היוזמת והדוחפת לפרויקטים של לטם בחלל שהפך ללהיות מלא-מלא מערכי הדרכה מונגשים, אז זו מירב.

רוני:

אה! נעים מאוד.

ורד:

חווה, תגידי לנו מי את. תפתחי את המיקרופון, לא שומעים אותך.

חווה:

אני משער הגולן, ממוזיאון התרבות ההירמוכית.

ורד:

וואו!

חווה:

ונתת לי אין סוף רעיונות.

רוני:

תודה.

חווה:

הכל בהפיכת כיתה מבקרת לקבוצה של ציידים לקטים ועד לטפטים על הקירות.

רוני:

מעולה.

חווה:

יוצא מן הכלל. אני מקנא בך על המסע העולמי שלך.

רוני:

גם מהמיטה.

חווה:

זה מה שאני הולכת לעשות!

רוני:

זה היה מהמיטה, אבל…

חווה:

אני מבינה.

רוני:

זה היה מרתק. אני בכל יום, כל יום, נכנסתי למוזיאונים המובילים בעולם. זה היה ממש כל יום, לראות מה קורה ובאמת ליקטתי את מה שרלוונטי לנושאים שלנו, אבל ראיתי דברים מדהימים בעולם, ממש.

כן, היה מסע מרתק, את צודקת.

חווה:

כן, אז אני אצטרך לבנות לעצמי גם איזשהו מסע וזה היה מרתק ומעשיר.

רוני:

תודה. זה חצי מההרצאה, לא הספקתי, יש עוד חצי.

חווה:

אז אנחנו מזמינים נגלה נוספת.

רוני:

תודה.

ורד:

לגמרי, לגמרי. רק פתחת לנו את התיאבון, רוני.

רוני:

יופי, היה כיף.

ורד:

תודה לכולם, שיהיה המשך יום נעים.

חווה:

תודה לכם.