ורד:

בוקר טוב.

אני רואה פה את עידו, אני לא בטוחה שאני יודעת מי אתה, אז אני אשמח אם תגיד לנו מי אתה.

הנה ליטל מצטרפת אלינו, ממוזיאון תל אביב, מוזיאון ארץ ישראל בתל אביב.

לי קוראים ורד ממרכז נגיש להכיר של עמותת לטם, מרכז שמתעסק בנושא של קידום נגישות בארץ באופן כללי ואחד התחומים שאנחנו מתעסקים בו במיוחד הוא נגישות במוזיאונים, במרכזי מבקרים ובאתרי המורשת.

ההרצאה הזאתי היא חלק מסדרת הרצאות שניתנת אחת לשבועיים, ביום שלישי בשעה 9, ועוסקת בנושא של נגישות.

היום אנחנו נפגוש פה את מיכל ממוזיאון ישראל. אני אגיד שאני כבר הייתי איתה בסיור במוזיאון ושמעתי איזושהי הרצאה ואני חייבת להגיד שהתרגשתי מאוד.

אולי שמעתם כבר את הסיפור הזה, אבל אני, את כל הסיפור של הנגשת מוזיאון התחלתי בלונדון בכלל, יצאתי שמה לאיזה סיור ללימודים על מנת לראות מה הם עושים והם עושים שם דברים נפלאים, אבל הם גם מוזיאונים ענקיים שיכולים במידה מסוימת להרשות לעצמם.

כשהגעתי למוזיאון ישראל, זו הייתה פעם ראשונה ששמעתי משהו שדומה לפנטזיה שלי ולא רק בגלל הגודל, אלא גם בגלל הוותק, ההתמקצעות, הנכונות והרצון לעשות הרבה.

כשפגשתי את מיכל, אז ראיתי שהנשמה שלה נמצאת שם וזה אפילו עוד יותר מרגש.

אנחנו היום נשמע קצת ממיכל על כל מני פרויקטים שנעשים ומה שחשוב לי להגיד זה שכל דבר שמיכל תגיד ניתן יהיה לקחת וליישם גם באתר שלכם, גם אם אתם אתר שהוא קטן בצורה משמעותית ממוזיאון ישראל. ברור לנו שאין מתחרים, כמעט, למוזיאון ישראל, מבחינת היקף, הגודל וכמות המבקרים, אבל עדיין יש הרבה מאוד דברים שאפשר ליישם אותם בכל אתר וזה מה שחשוב לי שתקחו מפה.

תמיד אומרים לי ״אה, להם יש תקציבים״, אוקיי, נכון, יכול להיות, אבל גם לא בטוח. וגם אם נגיד שיש הרבה דברים שאפשר לעשות עם תקציב צנוע ולהתחיל, התמדה עושה הרבה מאוד עבודה, התמדה והתמקצעות.

עכשיו, אני אעביר את הבמה אל מיכל ותוך כדי אנחנו עוד נוסיף ונהעשיר את הדברים.

והנה, אתה רואה, מיכל, אנשים עוד מצטרפים ואני מאמינה שיצטרפו עוד תוך כדי, אבל אני אתן לך להתחיל ונמשיך הלאה.

ובוקר טוב לכל מי שהצטרף, שעוד לא אמרנו לו שלום.

מיכל:

שמי מיכל קרר, ואני בעצם נמצאת בתוך משרד באגף הנוער בתוך מוזיאון ישראל.

למי שלא מכיר, יש לנו אגף שיש בו הרבה מאוד פעילויות. יש בו מחלקת הדרכות נכבדת, מחלקת חוגים, מחלקת השתלמויות, ספריית איור וחדר מחזור.

זהו אגף שלם של הרבה מאוד תוכניות. אנחנו מקיימים תוכניות בתוך האגף, בתוך הגלריות, בתוך המוזיאון הגדול וגם מחוץ למוזיאון.

אני, למשל, שלוש שנים בניתי מרכז אומנות לגיל הרך בהר חומה, מטעם המוזיאון, עם כל התפיסות שיש לנו.

יש פה תוכניות מצויינות שהולכות למערב העיר ולמזרח העיר והרבה מאוד פרויקטים בתוך האגף של נוער ערבי-יהודי וילדים מהקהילה.

ויש את המחלקה שלנו בתוך אגף הנוער, שפעם היא הייתה מחלקה לחינוך מיוחד, מכיוון שיש לנו הרבה קבוצות של מבוגרים, אז אנחנו מגדירים אותה כיום כתוכניות לאנשים עם צרכים מיוחדים. אנחנו מייצרים גם הדרכות מיוחדות בתוך הגלריה, גם חוגים לאנשים וגם כל מני פרויקטים לקהל רחב ואירועים וגם השתלמויות לצוותים של חינוך מיוחד המיועדות למורים, מטפלים ובתי ספר. בית ספר שרוצה לבוא – כל הצוות שלו ישתלם אצלינו.

אז הפעילות היא מאוד ענפה ויש אמנם את המחלקה, את התת מחלקה שלנו, אבל האוריינטציה באגף כולו היא של קבלה וניסיון להביא כמה שיותר קהלים ולשתף את הדבר הזה, במקום הנפלא הזה, עם כמה שיותר אנשים מכל הגילאים, מכל התרבויות ובכל השפות. יש לנו הדרכות בכל השפות.

וגם המוזיאון הגדול, זאת אומרת, שהוא לא אגף הנוער, שזה המוזיאון בכלל, הוא מאוד גדול. יש את גן הפסלים ואת היכל הספר ושם יש את את תמר, שהיא אחראית על נגישות. וכשאני מדברת על נגישות, אז כמובן שאנחנו לא מתכוונים רק לנגישות פיזית. המוזיאון מונגש בהרבה מאוד דרכים להרבה מאוד קהלים. ואני מדברת אל הקהל הרחב, שזה מבחינתי דבר מאוד גדול ולא מובן מאליו. רוב האנשים שמדברים על הנגשה… היה פה חיליק טרופר לא מזמן, בדצמבר, אז הם מדברים על הנגשה פיזית, אבל יש פה הרבה מאוד חשיבה על הנגשה בכלל בין אם היא קוגניטיבית, הנגשה של שפות, לאנשים כבדי ראייה, לאנשים בכסאות גלגלים… דברים מאוד חשובים בעיניי, הנעשים עבור הקהל הרחב, לכל אחד שמגיע. כניסה עם הנחה לאנשים עם תו נכה וכדומה. אז זה בגדול.

מעבר לזה, יש אנשים במוזיאון שמעסיקים הרבה מאוד אנשים עם מוגבלויות, זה מן קבע של המוזיאון. יש פה, אני חושבת, 400 עובדים ובהרבה מאוד מחלקות. אנחנו מעסיקים אנשים עם צרכים מיוחדים, שזה בעיני מפעל אדיר.

אני יושבת, אולי, במקום הכי נוח שאפשר, כי הסביבה מאוד תומכת ומפרגנת. בין אם זה השומרים והמאבטחים בגלריות או כל מי שנותן שירות בתוך המוזיאון.

אני יכולה להרשות לעצמי להביא בעיות תקשורת מאוד כבדות, ילדים או נוער שעושים קולות, שנראים ככה או אחרת ויש איזושהי קבלה.

חשוב לי לציין שזה לא משהו שנולד ביום אחד, המחלקה שלנו. המחלקה לאנשים עם צרכים מיוחדים קיימת כבר 20 שנה. ההנגשה במוזיאון, אני חושבת, נבנית ומתמסדת ומהיום שהוא הוקם היא גדלה. וזו איזושהי תפיסה מאוד כללית של לקבל כל אדם באשר הוא, אז זה היה לי מאוד חשוב להגיד.

המחלקה שאני אחראית עליה באמת עובדת בעיקר על תרומות. יש לנו כרגע בעיות לא קטנות, עוד לפני הקורונה התחילו בעיות עם התרומות. אני לא יודעת מי מכם מתעסק עם תרומות, אבל אנחנו משקיעים הרבה מאוד מאמצים בתורמים. בין אם זה דוחות שאני מגישה בכל שנה, או צילומים. אנחנו גם מארחים אותם בתוך הקבוצות ועושים להם ימים מיוחדים, משקיעים הרבה מאוד.

בשנים האחרונות, אנחנו משתדלים מאוד לשים דגש על התורמים, על הידידים, על התורמים דווקא בארץ ודווקא על תרומות קטנות יותר שמתווספות.

זהו עוד דבר שחשוב להגיד, שהמוזיאון יושב על תרומות. זאת אומרת, הוא משקיע בזה הרבה מאוד מאמצים ובשנים האחרונות יש לנו המון בעיות עם זה. עוד מלפני הקורונה, הפסיקו התרומות בתחום של אומנות ובתחום שלנו, של חינוך מיוחד. אנחנו הכי פחות נפגענו, אבל גם. וזה מאוד מצר את הצעדים, זה משהו שאנחנו מרגישים מאוד חזק.

אז זהו, זה משהו שרציתי להגיד, מאוד בכללי.

אני רוצה לשים איזשהו סרטון שעשתה הדס גולן שהיא אמנית שעובדת פה איתנו. ובכלל, הצוות, יש לנו צוות של עשרה אנשים, גם מורים וגם מדריכים, שהם ברובם אומנים. אנחנו מקבלים את האנשים לפי האנושיות שלהם. זאת אומרת, זה לא תעודות ולא ״איפה למדת״, אלא ממש היכולת לקרוא מהר מאוד מצבים או אנשים ולהגיב, רגישות מאוד גדולה, ובהרבה מהפעמים אלו האמנים. יש לנו בצוות הרבה אמנים, שזה מעניין.

אז, את הסרט יצרה גם כן אמנית בשם הדס גולן, היא עשתה אותו לכבוד תערוכה שנערכה לפני שלוש שנים אשר נקראת ״עץ, בית, לב״.

פעם בשנה, אנחנו עושים תערוכה של כל החוגים שלנו, אחרי הסרט אני אפרט על הפעילות שלנו.

זו תערוכה המוצגת באגף הנוער, שחלק ממנה במליאה. המליאה, זה ממש אזור תצוגה מוזיאלי. זאת אומרת, מי שמציג שם יכול לכתוב ברזומה שלו שהוא הציג במוזיאון ישראל. אני שמה הרבה מאוד דגש על אילו קבוצות מגישות שם, כי אלו קבוצות שיש להם הרבה מאוד משמעות לעצם העובדה שהן מגישות שם, ואנחנו ממשיכים וגולשים על כל המסדרונות של אגף הנוער.

כרגע, יש את התערוכה שלנו, היא תהיה עד סוף פברואר במסדרון ועד סוף מרץ במליאה, אתם מוזמנים לבוא ולראות.

מלפני 4 שנים, או 3 שנים… אני לא בדיוק זוכרת, זה היה כשנה מלפני הקורונה, התקיימה התערוכה שלנו בשם ״בית, עץ, לב״ ובכל שנה הצוות שלנו לוקח על עצמו נושא ועם הנושא הזה אנחנו עובדים בחוגים ובהדרכות.

לאחר מכן, בתערוכה, אנחנו עושים מן סיכום ועושים גם פתיחה בה כל הקבוצות מגיעות, זה נורא מרגש. המדע של העבודות שלהם עם מסגרות, עם פתיחה, ממש כמו שפותחים תערוכה במוזיאון, כל הפורמט של פתיחת תערוכה מכובדת יחד עם כיבוד ועם הכל, זה משהו שהם מחכים לו. אנשים שלומדים פה הרבה שנים ממש מחכים לו, מביאים את המשפחות וזה דחיפה מאוד רצינית.

אם נותר לנו כסף, אנחנו גם לוקחים ועושים בכל שנה איזשהו פרויקט. בשנה אחת עשינו את הסרט ובשנה אחרת לקחתי את אחד המתמודדים מהקבוצות ויצרנו לו חוברות צביעה לילדים. בכל שנה אנחנו עושים איזשהו פרויקט בנוסף לתערוכה.

אז, אני אראה לרגע את הסרט ואז אני אכנס לרזולוציה על החוגים, ההדרכות ועל איך אנחנו עובדים.

מיכל:

טוב, אז זו הייתה מן הקדמה כזו.

אני אגיד מאוד בקצרה על החוגים, אולי, כי אולי ראיתם קצת יותר בסרט, אבל יש לנו חוגים לכל הגילאים ולכל המרחב של צרכים מיוחדים.

מגני תקשורת, דרך בתי ספר כמו בית רחל שטראוס, נוער אלונים, בית ספר סלאם… גם ממזרח העיר מגיעים אלינו ועד חוגים של מבוגרים שאנחנו עובדים בעצם בשיתוף עם עמותות. עם בית זוסמן יש לנו חוג של מתחרשים ושל חרשים, שיש הבדל, כשאתה צריך מישהו שמקליד או מישהו שמדבר את שפת הסימנים ובעצם, העבודה עם הארגונים היא מאוד חשובה כי הם מביאים איתם את אנשי המקצוע. אני לא יכולה, בכסף שיש לי, לדאוג גם למישהי שתעשה את שפת הסימנים וגם למישהי מתמללת. אנחנו נותנים להם במחיר מאוד טוב את החוגים, אבל הם מביאים איתם את האנשים.

יש לנו קבוצות של אנוש, שתי קבוצות של אנשים שמתמודדים, אשר אחת מהן היא ממש ציור מהתבוננות והשניה, שאני מקיימת כבר כ 5 שנים והיא סטודיו פתוח ויש עובדים סוציאליים אשר מגיעים, אם המורה צריך.

יש לנו שני פרויקטים מאוד גדולים. אחד של אלצהיימר, שזו תרומה ייחודית. זאת אומרת, זו תרומה שמישהו נתן, משפחה נתנה, לפרויקט מסוים במשך 5 שנים, שהוא התנה את התנאים, שזה מלווה במחקר ובאנשי מקצוע ואנחנו כרגע בשנה החמישית מחפשים לזה עוד תרומות, כי זה מאוד מצליח.

אנחנו מארחים פה ליום שלם אלצהיימר צעירים, לא מבוגרים. צעירים זה עד גיל 65. יש לנו מגיל 40 עד גיל 65. זה לא רק אלצהיימר, זה כל מני פגיעות ראש או דמנציה, כל מני סיבות בהן הראש מספיק לעבוד לאט לאט.

ואחת הקבוצות שאני מובילה אותה, כבר 4 שנים, יש אנשים שכבר לא איתנו, יש אנשים שמצטרפים, ואלו שאלות מוסר ומקצוע מאוד קשות – מתי אני מפסיקה את ההשתתפות, כי יש איזשהם רגעים בהם כבר אי אפשר. אם מישהו נכנס לראות יצירות בגלריה ונוגע בכל האנשים… אני לא יכולה להחזיק אותו, זה לא מרכז יום, בכל זאת. אבל הם מאוד נקשרים אל הקבוצה והמשפחות מקבלות מזה… חוץ מזה שזה יום שלם, זה מ 9 וחצי עד 2. יש לנו כיתה, יש שיח, אחר כך עולים לגלריות ולפעמים מציירים שמה ואחר כך יורדים לאיזשהי ארוחת צהריים ואז יש עבודה מעשית. אנחנו עושים צ'יקונג בגן, רוקדים, זה ממש יום שלם.

הגענו להרבה מאוד תובנות ב4 שנים האלה. אנחנו עכשיו מנסים לעניין עוד יותר איכותי, כי היה פה מחקר… ברור מאוד היום לכולם שכשהנפש מרגישה יותר טוב, אז המחלה היא פחות מתקדמת ואפשר להגיע להישגים, אני מדברת על כל מחלה.

בדיוק אתמול שלחתי איזשהו מאמר, על זה שרופאים באנגליה כיום נותנים לאנשים עם דיכאון מרשמים ללכת לגלריות, ללכת למוזיאונים. יש עכשיו הרבה מאוד מחקר, זה נקרא נוירו אסתטיקה, שלא רק לעשות אומנות עושה טוב, אלא גם לצפות באומנות. זה משהו בנוירונים, בכל ההוויה של הבן אדם שהיא קודם כל מרימה ומסירה חרדות. אלו ממש מחקרים איכותיים, מה שנקרא. זאת אומרת, זה לא פסיכולוגיה, אלא נוירולוגיה. כיום, הנוירו-פסיכולוגיה מאוד הולכים יחד. יש אוניברסיטאות, למשל, לאנשים שלומדים רפואה, שנותנים לרופאים לעבור חוגים של סדנאות או הדרכות של התבוננות ביצירות בגלריות בכדי לשכלל את יכולת ההתבוננות שלהם, מה שנקרא ״הסתכלות מושכלת״, ללמוד דרך התבוננות, שזה מה שאנחנו עושים בגלריות, שזה מאוד מעניין כל התחומים האלו. יש הרבה ביקוש עכשיו, אנחנו עובדים עם בתי חולים, אני עובדת… התחלנו השנה עם מכון נוירו-פסיכולוגי של אנשים שהם מחלימי סרטן או בעיות נוירולוגיות, שזה מאוד מעניין איך צפייה באמנות, רק הדרכות, יוצרות איזשהו משהו חדש, אבל אני לא אכנס לזה, זה נושא מאוד מעניין.

ורד:

מיכל, אני יכולה לרגע רק להוסיף על זה מילה? כי זה באמת אחד הפרויקטים שמאוד מאוד ריגשו אותי בלונדון. מה שהם עושים שם, זה בעצם מתחברים לידע הקודם של האדם. זאת אומרת, הם לא מתבססים דווקא על הידע הנוכחי, אלא אומרים ״האנשים האלה, לפני שהתחיל אצלהם אלצהיימר או דמנציה, היה להם עולם תוכן שלם״ ובאמת מנסים לחבר אותם לחלק הבריא, לחלק הזוכר, מתוך יצירות האמנות והתכנים שהם רואים במוזיאון ולצאת לשיח על זה. בהרבה מהפעמים, שם הם מצליחים. שם יש להם את תחושת ההעצמה וההצלחה, בניגוד ליום-יום בו כל מני פעולות קטנות הם לא זוכרים או מתקשים לעשות אותם ושם, פתאום, יש את אלמנט ההצלחה. זה נשמע פרויקט מדהים.

מיכל:

אני אגיד הרבה יותר מזה. קודם כל, כל ההדרכות שלנו הן הדרכות דיאלוגיות.

אנחנו עולים אל הגלריות עם הקהלים שלנו ולא בשביל ללמד את תולדות האמנות, אלו לא חבר׳ה שבאים לעשות בגרות באמנות, או קבוצות כאילו של מטיבי לכת, שאני אף פעם לא האמנתי בזה.

אנחנו בעצם מתחברים לחיים דרך היצירות. זאת אומרת, בקצה הפירמידה, המטרה שלי היא החיים ולא האמנות. האמנות היא הדרך, היא השפה.

ומתוך התפיסה שהאמנות היא איזושהי מראה של החיים, בעצם יש שמה את הכל, כל מה שיש בחיים – יש באמנות. אנחנו מעוררים שמה הרבה מאוד שיח, כל הזמן. ובעצם, כל החוויה, ההדרכה החוויתית, היא בעצם לקשר או לתפור את האנשים אל תוך מה שקורה בגלריה. זאת אומרת, אם יש נוער בסיכון או מכורים, אני אעשה להם לונה פארק שמה. כלומר, המוזיאון מספיק גדול.

זה נורא תלוי באיזה תחום. אנשים שצריכים קצב מאוד מהיר, אז למזלי המוזיאון הוא מאוד גדול ואני יכולה ללכת איתם מהר ולעשות להם ״וואו״ בכל מני עבודות ולאחר מכן ללכת עוד הפעם… זאת אומרת, שמול העבודה יהיה זמן מועט, ואז הליכה. ואם אי אפשר, אז יוצאים החוצה. המוזיאון מאפשר להרבה מאוד אוכלוסיות להתחבר עם ההנגשה הנכונה. זאת אומרת, אם אתה מספיק רגיש אל המקום, עם השאלות הנכונות, זה מעניין כל אחד. למשל, ארכיאולוגיה הופך להיות נושא מרתק כשאתה מחבר אותו אל החיים. אנחנו אף פעם לא מביאים ידע כמשהו… זאת אומרת, אנחנו לא פה בשביל להפיץ ידע או להקנות ידע, אלא בשביל להתחבר אחד לשני, להתחבר לעולמות. כשאתה יוצא מיום כזה, אתה יוצא עם העשרה, אתה מאוד מתמלא.

באלצהיימר, דרך אגב, יש לנו שתי קבוצות ויש ריבים על מי יעבוד איתם ועל להיכנס, כי זה לא יאומן כמה קבוצות כאילו שמחות. הצלחנו לייצר איזושהי חברותא. הם מאוד סובלים מבדידות, כאנשים, חוץ מהמשפחה הקרובה.

יש לנו מישהו שהיה קונסול תרבות, פרופסור לביולוגיה, שחקן כדורגל מאוד מפורסם… והעולם שלהם פתאום מאוד הצטמצם והקבוצה נותנת תמיכה. זאת אומרת, בקבוצה גם יש את העניין של החברותא, או איך אמרה לי אחת מהמתמודדות בקבוצות של המתמודדים עם חרדות נפשיות, היא אמרה לי ״פעם באתי בגללך, עכשיו אני באה בגלל הקבוצה״, שזה בעיניי הזכות הכי גדולה.

יש להם גם קבוצות ווצאפ בהן הם מדברים על דברים ומעלים דברים. זאת אומרת, אנחנו ממש יוצרים מן קהילות כאלו, קטנות.

יש לנו גם חוג לאנשים מהקהילה, שזה כביכול ״חוג רגיל״. יש שמה תסמונת דאון, אוטיזם… ואתם יודעים, ככל שמתבגרים, אז הדברים מאוד משולבים, שבאים באופן פרטי. יש חוגים שבאים עם המוסדות ויש חוגים שהם פתוחים לקהילה. זאת אומרת, שיכולים להגיע באופן פרטי.

אז, זה לגבי המערך של החוגים.

ובאמת, כרגע, אנחנו הולכים לפתוח עוד חוג פיסול לעיוורים וחוג פיסול לחרשים, שזה הבדל מאוד גדול. חרשים, אני חושבת, מאוד מאוד קשה להגיע אליהם ושהם יבואו, מאוד קשה. גם עם העיוורים זה לא פשוט. לעיוורים, ממש הקצנו עכשיו מישהי שיושבת על זה ומחפשת. יש לנו הדרכות בזום והדרכות פרונטליות, הן נקראות ״כפפות לבנות״ ואנחנו מנסים לעשות את זה פתוח. זאת אומרת, כקהילה. אם אתם מכירים מישהו, אז תפנו אותו, בכדי לא להגיע דרך מרשל או דרך ארגונים. זאת אומרת, מרשל מזמינים הדרכה ואז יש להם לתת לאנשים מהקהילה להגיע. זה מאוד מאוד קשה, למרות שהאתר מונגש לעיוורים וכבדי ראייה, אז אנחנו כל הזמן מחפשים את הדרך. ראינו שזה לא הולך, דרך האתר, אז עכשיו שמנו על זה מישהי, היא ממש יוצרת קשרים עם המוסדות ועם האנשים עצמם ולאט לאט, ממש לאט לאט, מביאה אותם.

אנשים פה מקבלים מעט מאוד כסף לשעה, באמת, אלו פשוט אנשים שזה התשוקה שלהם, למזלינו. וככה נוצרות לאט לאט כל הקהילות האלו. זה בקשר לחוגים.

בקשר להדרכות, יש לנו הרבה מאוד בתי ספר, הרבה מאוד גנים, הרבה מאוד ארגונים. אנחנו משתדלים שההדרכות יהיו סדרות, בגלל שהמוזיאון שלנו כל כך גדול. ולא ציינתי קודם, שהיתרון הגדול שלנו זה הגודל של הקבוצות. אם במחלקת הדרכות רגילה מגיעות קבוצות של 30 ילדים ביום, אז אצלינו הכי הרבה זה 12 ויש בזה יתרון עצום. בחמש דקות אתה יודע את השמות של כולם, יוצר קשר אישי, אתה יכול לייצר את הדיאלוגים בתוך ההדרכה, מה שהרבה יותר קשה בקבוצות במסות גדולות. אז יש לנו באמת יתרון עצום בעניין המספרי ושהאגף או המערכת התקציבית לא סופרת לנו את הרווחים שלנו, כי אני לא יכולה להגיד שאנחנו רווחיים מאוד.

אז, בהדרכות אנחנו משתדלים לייצר סדרות של 5 הדרכות לפחות, 3 מינימום. אנחנו מתעסקים ממש עם המקרים הקשים… אני לא יודעת אם אתם מכירים, אבל בבית ספר מעיין, למי שמכיר, שזה גם נכות מאוד גבוהה וגם הנמכה קוגניטיבית, זאת אומרת, לדוגמה, יש שמה ילדים שמציירים רק עם הפה.

יש להם מדריכה קבועה והם מגיעים פעם בשבוע, כמו חוג. הם מגיעים פעם בשבוע ומדי פעם אנחנו עורכים להם סדנה.

יש קבוצות כמו כיתות, למשל, כיתת תקשורת מבית ספר קשת, אז הם מגיעים לסדרה של 10 פגישות, 10 הדרכות. המדריכה שאנחנו מקצים להם יוצרת קשר עם המורה והם בונים ביחד, אחרי הפגישה הראשונה וההיכרות, הם בונים ביחד את המערך אשר ממש משתלב בתוך תוכנית הלימודים.

יכולות להיות הדרכות, כמובן, של מבוגרים או מתמודדים כאלו ואחרים, כבדי שמיעה, או חרשים. באותה תקופה שעבדנו עם מרכז יום, כלומר, עם אנשים נגמלים, עם נוער בסיכון, בית ספר ארזים, בית ספר יובלים… אני לא יודעת אם אתם מכירים, עם איתנים, עבדנו הרבה שנים עם הבית ספר של הדסה עין כרם. יש לנו איזה פרויקט שעוד לא צלח, אני מקווה שהשנה נצליח לשבור את המשוכה, של רובוט שאנחנו מייעדים אותו לעבודה עם ילדים מאושפזים. אנחנו באמת עושים פה הרבה מאוד מאמצים על ההדרכות.

יש לנו הרבה מאוד עושר ממחלקת ההדרכות שלנו, שיש בו כל מני אמצעים. למשל, כל מני אביזרים כאלו כמו מסכות שהולכות לאפריקה שניתן לצייר עליהן בתוך הגלריות, או דברים יותר מתוחכמים כמו דרכון או הדרכות של ארצות רחוקות.

יש לנו פה ממש דרכון מאוד מאוד יפה עם גלויות של כל המקומות שמבקרים בהם במוזיאון. יש לנו כל מני עזרים, בעצם, של מחלקת ההדרכות הרגילה ויש כל מני עזרים שאנחנו בנינו ויצרנו. למשל, הבאתי משהו שהראתי קודם לכן לורד – כלים וחתיכות מפלסטיק שאפשר לחבר אותם בחזרה אל כלי, הם עובדים עם מגנטים.

אנחנו עובדים גם עם כל האוצרים של הגלריות. כל האוצרים של הגלריות של אפריקה, של ארכיאולוגיה, של אמנות מודרנית – יודעים שאם יוצאים דברים מהאוסף כי הם כבר לא טובים או לא ברי שימוש, הם מביאים אותם למחלקה שלנו כי הם יודעים שאנחנו, במוזיאון, לא יכולים לגעת בכל דבר, שזה דבר שהוא מאוד קשה לחינוך מיוחד.

יש לנו אישור לכפפות לבנות, לעיוורים. ראיתם קודם לכן במהלך הסרטון כל מני מוצגים מיוחדים בכל הגלריות מהאוצרים בהם אנחנו יכולים לגעת רק אם מדריכה מסוימת אשר עברה הכשרה לכך.

יש לנו הרבה מדפים, אני אפנה רגע את המצלמה כדי שתראו את החדר. יש לנו הרבה מדפים עם הרבה מאוד פריטים, אשר חלק מהם אלו דברים שקיבלנו מהאוצרים. אלו רפליקות, למשל, של מסכות שאני יכולה לתת ולעבוד איתן. אלו דברים שעולים כסף, אבל יש לנו אותם, כביכול, בהשאלה.

ויש לנו גם, במדפים היותר רחוקים, אוספים של דברים שאנחנו אוספים ולוקחים איתנו אל הגלריות בכדי לתת לילדים או למי שצריך לגעת.

פה למטה, יש את כל הדברים של ארכיאולוגיה, של האדם הקדמון, יש לנו פה אוסף של בובות… פה למעלה, יש אוסף של מסכות שיצאו מהאוסף ואנחנו יכולים לתת אותם. כשאנחנו עולים אל הגלריות יחד עם אוכלוסיות מיוחדות, אנחנו הרבה פעמים משתמשים בכל האוסף הזה ובעושר של הדברים שיש לנו בחדר, פלוס הדברים שיש מההדרכות.

חוץ מזה, יש לנו גם אירועים. כמו בקיץ, בו יש לנו שעות שקטות במהלך אחר הצהריים בהן אנחנו פותחים את המוזיאון למשפחות עם ילדים עם צרכים מיוחדים, רק בשבילן, בזמן שהמוזיאון סגור בהתאם על מנת שיוכלו להגיע עם כל המשפחה ועם הילדים המיוחדים, זו גם תוכנית מאוד מאוד מרגשת והיה לה ביקוש אדיר בקיץ האחרון. באוגוסט הבא, אנחנו נעשה יומיים, או אפילו יותר, בכל שבוע. זה היה מאוד מעניין לראות שכשאתה פותח לצרכים מיוחדים, אז מגיעים כל הצרכים. ולאלו שהם ילדים נכים יש להם פחות סבלנות לאלה שצועקים, ולאלו שצועקים יש פחות סבלנות לאלו שמריירים וזה היה מאוד מעניין לראות שגם בתוך קבוצות הצרכים המיוחדים אין תמיד את ההכלה של האחר.

ורד:

יש מעבדות.

מיכל:

ממש. אנחנו גם עושים אירועים עם סקטורים מסוימים. למשל, לפני חודש, עשינו מיזם של עושים נפשות, מיזם ירושלמי שמתקיים בכל שנה בדצמבר במשך שבוע שלם של אירועי תרבות, על מנת להוריד את המחיצות או את הפחדים שיש לנו עם חולי הנפש או עם ה״מתמודדים״, מה שנקרא.

היה פה אירוע מאוד יפה של יריד סדנאות בתוך הגלריות, שהוא למתמודדים ולאנשים רגילים ואף אחד לא ידע מי זה מי. ובעצם, היה לנו רישום, ציור, כתיבה יוצרת… זה שיח גלריה של קבוצה שאף אחד לא ידע שם מיהו מי, היה מאוד מוצלח. שאת זה, אני רוצה להמשיך ולפתח. זאת אומרת, מבחינתי, הכיוון הוא כזה, הוא להתחבר סביב האמנות. ואני חושבת שהקורונה, אם יש דבר טוב שהיא עשתה, זה הבהירה לכולם שכולנו על הספקטרום. אמרתי שאם פעם היה את ה״אוטיסט או לא אוטיסט״, אז עכשיו כבר מדברים על הספקטרום. זאת אומרת, שיש איזשהו סרגל ואנשים נמצאים בכל מיני… גם בזכר ונקבה אנחנו כבר על איזשהו סרגל כזה, אז ברור שעם כל שאר הדברים. בעצם, כל מחלות הנפש הן איזושהי הקצנה של משהו שכולנו סובלים ממנו.

גם הרבה מהפעמים המגבלות מאירות לנו דברים אחרים ויש הרבה מה ללמוד מהן. אני יכולה להגיד שבמשך 20 ומשהו שנה בעבודה עם אנשים מוגבלים, כל סקטור האיר לי הרבה מאוד לעבודה עם אנשים נורמליים. אני מלמדת פה מורים לאמנות ואני יכולה להגיד שזה נותן לי את כל הזמן… המאסטרים הכי גדולים, כמו הילדים שלנו. אתה עושה למידה מאוד גדולה. זאת אומרת, זה מצב בו כולם מנצחים. מישהו שאנחנו נותנים לו – אנחנו מקבלים לא פחות.

יש קבוצות שרבים על ללמד אותן. זאת אומרת, רוצים אותן. הכי קשים, והכי מסכנים… ואסור להגיד ״מפגרים״, צריך להגיד ״הנמכה קוגניטיבית״, אבל האנשים הבוגרים עם הפיגור אשר סובלים מהרבה מאוד דברים ונמצאים במקום כמו כפר ידידיה, שצריך לתת הרבה מאוד תרופות ויש שם ריכוז מאוד גדול והם הרבה פעמים לא מטופלים בתוך הבתים, אלא רק שם. אז אני חושבת שאלו האוכלוסיות הכי מוזנחות שאנחנו צריכים לתת להם מענה, עד כמה שאנחנו יכולים לתת. זה הכי קשה לעבוד איתם, זה הכי פחות ״סקסי״, אני לא יודעת איך להגיד את זה… זה הכי פחות מתרים אותך, זה הכי קשה.

אני יודעת שלאחר 5 שנים, אני ביקשתי מכפר ידידיה הפסקה. זאת אומרת, זה משהו שאתה יכול לעשות וזה מאוד חשוב גם בתוך הצוות. יש אנשים שיכולים לעבוד עם כאלה, אנשים שיותר מתאים להם נוער בסיכון, אנשים שיותר מתאים להם ילדים… אנחנו מאוד מנסים להתאים גם את האישיות אל האנשים. אם יהיו הרבה אנשים שעובדים עם פיגור, אז יהיו יותר קבוצות כאלו. אם יהיו הרבה יותר אנשים שעובדים עם מתמודדים, אז יהיו יותר קבוצות כאלו. זה משתנה מעצמו.

זהו, אני חושבת שזהו.

ורד:

תודה רבה.

אני ראיתי ששמואל רצה לשאול שאלה.

אני רוצה לרגע להגיד, לפני כן, משהו על הדבר האחרון שאמרת, על זה שנלחמים על הקבוצות. אז אצלינו, המדריכות, כשנותנים להן להדריך קבוצה של חינוך רגיל, אז הן ממש ממש מתעצבנות ומתבאסות. ברגע שאתה מתחבר אל האוכלוסייה הזו ומבין את דרך העבודה, אז מאוד מאוד קשה לחזור לחינוך הרגיל. יש שם באמת משהו מאוד מתגמל אני חושבת, בעבודה הזו.

ספרת על האירועים המיוחדים, אז אני אגיד פה באותה הזדמנות למי שאיתנו שיש לנו פורום של בערך 400 משפחות עם מוגבלויות שביקשו לקבל מידע על אירועים מיוחדים, על שעות שקטות, על אירועים מיוחדים שאתם עושים באתר שלכם ואני ממש מזמינה ליידע אותי, לשלוח לי אינפורמציה כזו. אנחנו נבדוק שזה באמת עומד בקריטריונים… בכל זאת, אם אנחנו מפרסמים את זה, אבל בשמחה נפיץ את זה.

אני אגיד שהמשפחות משוועות לאירועים כאלו. פתחנו את הקבוצת ובתוך שעתיים 400 משפחות נרשמו. זה אומר שהם רק מחכים לפעילויות שהן מותאמות ומונגשות עבורם, אז אם אתם רוצים כאלו – אני אשמח מאוד לשמוע על זה.

אני אשאל פה לרגע אם יש שאלות, לפני שאני אגיד עוד כמה דברים ואוסיף לדברים החשובים שמיכל אמרה.

שמואל, אתה רוצה לשאול את מה שרצית?

שמואל:

כן, כן. אני רוצה יותר להגיד מאשר לשאול הפעם, דווקא בקשר לתקופת הקורונה. הזכרת כמה פעמים את הפעילות בזמן הקורונה וגם על היתרונות המסוימים שהתקופה הזו יצרה, אז רציתי פשוט להגיד שתקופת הקורונה… ואני גם אדם עם מוגבלויות מסוימות, אז תקופת הקורונה יצרה בעיקר דברים טובים מבחינת הפעילות המוזיאונית ובכלל בפעילות החינוכית וקודם כל, במובן של ההתפרסות הטכנולוגית הזו. התנופה הטכנולוגית הזו אשר מאפשרת לנו, בין היתר, להשתתף בפעילות גם מבלי לצאת מהבית. אני לא יודע אם אתם, במוזיאון ובתקופה הזו, למדתם לעשות פעילויות, כולל לאוכלוסיות בעלות מוגבלויות, דרך הזום ודרך מיקרוסופט טימס ויתר הפלטפורמות מסוג זה, אבל זה יצר ממש אפשרויות חסרות תקדים מאשר מה שהיה קודם לכן. גם של העברת הידע, גם של חוגים וגם של סיורים וירטואליים. אני, למשל, כמעט בכל יום נמצא באיזשהו סיור וירטואלי חינמי או פה בארץ, או במצריים, או באירופה. ואני חושב שעוד אנשים עושים את זה.

אז לדעתי, מהבחינה הזו, זה יצר רק דברים טובים. אבל אני אשמח אם תרחיבי על איך אתם משתמשים בטכנולוגיות האלו בכדי לעשות את הפעילות שסיפרת עליה במהלך הרצאתך.

תודה.

מיכל:

אז קודם כל, אני אגיד שבתקופת הסגרים אנחנו עברנו לעבוד עם הקבוצות בזום, לא עם כולם זה צלח. עם המתמודדים ודווקא עם כבדי הראייה זו הייתה הצלחה מאוד גדולה ובגלל זה אנחנו ממשיכים את זה. כי אפשר בזום להגדיל פרטים שבמוזיאון הם לא מסוגלים לראות אותם, בעין רגילה או בזכוכית מגדלת. אז עם הזום של כבדי הראייה אנחנו ממשיכים.

היו קבוצות, כמובן, למשל אלצהיימר, שזה מאוד פגע בהם. עם החרשים, זה בלתי אפשרי. עם הנמכה קוגניטיבית, זה בלתי אפשרי. עם הרבה מאוד קבוצות של החינוך המיוחד זה היה מאוד קשה. בגלל הקשרים שיש למורות עם הקבוצות המיוחדות, אז עם אלו שהגיעו על בסיס קבוע, המשכנו.

אבל באתר המוזיאון, מאז הקורונה, מייצרים הרבה מאוד סרטים של התערוכות. יש מאגר מאוד גדול של סרטים בהם בעצם האוצרים עושים הדרכה בתערוכה ואפשר להכנס אליהם. זה משהו שקרה בקורונה, ואני מקווה שהמוזיאון ימשיך עם זה.

אגף הנוער ניסה גם לייצר סרטים של עשייה לילדים דווקא, אני לא יודעת עד כמה זה הצליח. הם עדיין ממשיכים להוציא, מדי פעם, של חדר מחזור ושל מחלקת הדרכות. אבל האמת, עם רוב הקבוצות שלנו, חוץ מאלו שהזכרתי, הזום לא צלח.

ורד:

אני אגיד לגבי הקבוצות של לקויות ראייה, שראיינתי פה כבר מלפני שנה מישהי ממוזיאון אלברטינה בוילנה והיא דיברה על כך שהסיורים הוירטואלים לאנשים עם לקויות ראייה הפכו להיות להיט שגם אנשים שרואים מצטרפים אליו, כי באמת נעשה שם הרבה מאוד תיאור קולי של הציורים וזו באמת הזדמנות לראות את פרטי האמנות מאוד מאוד מקרוב והיא אמרה שזה סיור עם מסך מכובה, אבל בעצם הרבה מאוד אנשים… לא בכל סיור המסך מכובה, אבל אנשים באים ובעצם נורא נהנים מההזדמנות ״לבקר״ במוזיאון בצורה קצת אחרת. אז, זה באמת מה״מתנות״ של הקורונה.

אני רוצה להוסיף עוד כמה דברים, בהמשך מה שאמרה מיכל.

אני שקודם כל, למי שעוד לא שמע, פתחנו קורס לרכזי נגישות במוזיאונים, באתרי מורשת ואטרקציות למיניהם. תמר פוקס ממוזיאון ישראל בעצם הייתה במחזור הראשון של הקורס ובזכותה גם היכרנו את מיכל, אשר מדברת פה היום.

אז, מי שעוד רוצה להצטרף זו ממש הזדמנות אחרונה. מחר, נהיה במוזיאון הטבע ואנחנו הולכים ללמוד מהם על איך מתכננים תצוגה נגישה מההתחלה, אז אתם מוזמנים להצטרף אלינו לקורס ומי שזה מעניין אותו מוזמן לשאול על הפרטים.

מיכל דיברה על כפפות לבנות ואני תכף, בסוף, אראה איזשהו סרטון בעניין.

אבל כמה דברים נוספים, גם לאסוף את מה שמיכל אמרה. הנושא הזה של לשלב כיתה וגם מוזיאון – יש אתרים שלפעמים אומרים לי ״אבל אנחנו רוצים שהם יבואו אלינו״ – וזה נכון, אבל במקרה של החינוך המיוחד אני חושבת שהאפשרות של לייצר משהו שהוא מתמשך, כמו שמיכל אמרה, לשלב גם פעילות בכיתה וגם פעילות במוזיאון, זה משהו שמאפשר להפחית חרדות, מאפשר לייצר איזושהי היכרות עם המרחב והתוכן בצורה מאוד טובה. ואז כשהם מגיעים אליכם, הם כבר הרבה יותר רגועים ויותר ברור להם לאן הם הולכים. אז זה באמת משהו שאני ממליצה לעשות אותו, בטח מי שנמצא בערים גדולות וכשהאתר או המוזיאון נמצא קרוב אל בתי הספר.

אני אגיד לכם שבתוך העיריות יש תקציבים לדברים האלה, רק צריך לדעת לבקש, צריך לדעת ממי לבקש. בירושלים, יש את מלכי, שיש להם תקציב מיועד אל הדברים האלה. תעבדו מולם, תקדמו פרויקטים כאלו. ההצלחה והמשמעות של זה היא באמת מדהימה, אז תשתמשו בזה.

מיכל הזכירה פה את הפרויקטים לדמנציה ואלצהיימר, אני לא ארחיב על זה עוד… וגם נפש. שוב, יש כמעט בכל עיר גדולה סניף של אנוש, מועדון של אנוש – פנו אליהם, תציעו להם פעילות כזו. אלו הם אנשים שיש להם הרבה צדדים בריאים באישיות שלהם והם מחפשים מקומות בריאים להיות בהם, ללמוד ולהעשיר את עצמם.

חוגים משולבים – אנחנו קיימנו בשנה שעברה חוג משולב לנוער בנושא של טבע ובישולי שדה, ואני יכולה להגיד שהחיבורים שנוצרו שם הם חיבורים מדהימים. אין סיבה לא לעשות דברים כאלו באמנות, לתלמידים ממגמות אמנות או לבתי ספר, כפעילות אחר הצהריים לתלמידים מהחינוך הרגיל והחינוך המיוחד. כמו שמיכל ספרה על הפרויקט של עושים נפשות, זה נראה לי בדיוק כמו הדרך הנפלאה לקרב אנשים לעולם שהם לא מכירים.

וגם פרויקטים של סבא ונכד, הורה וילד או אחים – שוב, המוזיאון שלכם, האתר שלכם, הוא פלטפורמה נפלאה ליצירת קירוב בין כל מני אוכלוסיות שהילד עם המוגבלות יכול להיות שם במרכז ולקבל את המענה שהוא זקוק לו, מול אדם שקרוב אליו.

דיברנו על אירועים בחגים ובחופשות – שעות שקטות. הרעיון של שעות שקטות הוא באמת הפתיחה של האתר שעתיים מלפני בבוקר, או שעתיים אחרי אחר הצהריים, כשאין עומס של מבקרים, כשאפשר לייצר סביבה מאוד נעימה, מכילה ושקטה. אפשר להנחות את הצוות לדבר הזה, ואז המשפחות האלו באמת מגיעות ומקבלות את מה שהם זקוקות לו. בתנאים רגילים, של עומס מבקרים, מאוד מאוד מורכב עבורם להגיע לביקור.

עוד מפתחות חשובים להצלחה, זה הנושא של הידע המקדים. מיכל פחות הזכירה את זה, אבל גם בתוך אתר האינטרנט של מוזיאון ישראל אתם תוכלו למצוא לא מעט מידע על מה נגיש ומה לא נגיש. ואני ממש ממליצה לעשות משהו שנקרא ״סיפור ויזואלי״, שזה בעצם סיפור או סרט שעושה איזושהי הכנה לביקור, שממש רואים בו את השומר שיהיה בכניסה, רואים איך נראים תאי השירותים, איך נראית עמדת המודיעין בכניסה, איך נראות התצוגות השונות, איפה יושבים, איפה אוכלים… משהו שעושה איזושהי הכנה ויכול לאפשר לאותו ילד או לאותה משפחה להגיע בצורה הרבה יותר רגועה ושקטה אל הביקור אצלכם.

תקשורת רציפה עם איש הקשר – אני ממש ממליצה להתעקש על זה. בין אם זה המורה, רכז המועדון, המורה לאמנות שמביאה את הקבוצה, זה לא משנה. ככל שתדעו יותר על הקבוצה, כך הפעילות שתעשו תהיה יותר מדויקת.

מיכל, בהקדמה, סיפרה לי עד כמה מדייקים וגם שמעתם על עד כמה מנסים לדייק את הפעילות לכל אחת מהקבוצות. ככל שתדעו יותר – ככה תוכלו להתאים יותר את הפעילות.

דיברתי על תקציבים, תעשו את זה. מגוון של אפשרויות.

אז, אם זה ביצירה – תנו מספר אפשרויות ליצירה. זה לא רק לצבוע עם המכחול, זה אולי גם מישהו שרוצה להדביק פייטים או מישהו שרוצה לחרוט בצורה מסוימת. לכל אחד יש את היכולות הפיזיות שלו ואת יכולת ההבנה שלו – תאפשרו מגוון של אפשרויות גם של יצירה, אבל גם להתבוננת על מוצגים שונים מעולמות תוכן שונים, ככה שבאמת כל אחד ימצא את עצמו וזה יותאם לו.

דבר אחרון שמיכל הזכירה אותו, הוא שהידע הוא לא המטרה המרכזית. אין פה עניין שהם יצאו וידעו לדקלם באיזו שנה ומי האומן ובאיזו תקופה ומה קרה שם, אלא באמת להתחבר לעולמות התוכן שלהם, להתחבר לידע שהם מכירים, למה שמעניין אותם ומתוך זה, באמת לצאת ליצירת האמנות, לצאת אל הפסל או אל המוצג הארכיאולוגי שאנחנו מתבוננים עליו.

אני רוצה להראות, לסיום, חלק מסרטון.

מיכל:

ורד, אפשר משהו אחד בהקשר למה שאמרת הרגע?

ורד:

בטח.

מיכל:

אם אני יכולה לתת לכם טיפ על העבודה בתוך הגלריות, אז אני תמיד אומרת שאם ראיתם בסרטון אצלינו, יש לנו משטחי קרטון שהם בעצם משטחי עבודה שעליהם אנחנו שמים דף עם קליפס ואז, בעצם, אפשר לצייר בכל מקום בגלריה. זה פשוט קרטון אפור עם קליפס, דפים ועיפרון, או עפרונות צבעוניים, דבר הכי פשוט שיש. אבל יש משהו כשאני יושב, אוקיי? קודם כל, לשבת. יישוב הדעת הזה, בסדר? מול יצירה, במשך 10 דקות, ורושם אותה, מצייר אותה. לא בשביל שיצא לי משהו יפה, אלא יש משהו בהתחייבות של העין ליד, כשהעין מחויבת ליד, למה שיד מציירת – העין לומדת להסתכל ולהתבונן. ללמוד דרך הסתכלות זה להתבונן. כי בברירת המחדל, העיניים שלנו הולכות נורא מהר על דברים והן מקטלגות, המוח ישר מקטלג את הדברים. וכשאני נעצרת לרגע, ל10 דקות… אני תמיד אומרת שיצירת אמנות זה כמו בן אדם – צריך ללמוד להכיר. אם אני מתיישבת ומתחילה לשאול שאלות והיצירה עונה לי, ואז עוד שאלה… ואם אני מציירת אותה, אז בכלל. כי כשאתה מצייר אותה… וזה לא משנה מה זה, אתה מחויב להסתכל על כל הפרטים והניואנסים הקטנים, ואז מתחילים להיכנס פנימה, מתחילים לצלול. ובעצם, אני רוצה לתת כלים לאנשים שאני עובדת איתם בכדי שיוכלו לבוא ולהנות לבד מהמוזיאון. ואחד הדברים הכי חשובים, זה ללמד את העיניים להתבונן ולהסתכל. לא לקרוא בטיקט על מה אני צריך לראות, אלא ללמוד להסתכל ביצירה ולשאול את השאלות, ״למה מעניין אותי?״, ״מה היא שואלת אותי?״, ״מה אני עונה לה?״.

זאת אומרת, לייצר את המערכת יחסים עם היצירות.

ורד:

זו הערה ממש חשובה ואני אוסיף עליה עוד משהו. בהרבה מהפעמים הילדים האלו, וגם מבוגרים, מאוד מוטמעת בהם המחשבה של ״אני לא יכול״. ״אני לא יכול לצייר״, ״אני לא מבין מה אני רואה״ או ״זה לא יכול לעניין אותי״. ודווקא ההתעקשות הזו של תצייר קו, תצייר חלק, תבחר חלק שמדבר אליך, תבחר איזשהו חלקיק בתמונה שכן מוצא חן בעיניך… לצאת כל הזמן מתוך הדברים האלו ולהראות להם שיש אפשרות, שזה יכול להיות רלוונטי עבורם – זו תחושת העצמה והצלחה מאוד מאוד גדולה שלאחר מכן, כנראה, גם תאפשר לנו לעבוד איתם הרבה יותר טובה ותתן לנו כרטיס כניסה.

ועוד דבר, לגבי הלוח הקשיח הזה שמיכל מדברת עליו – אני ממליצה לכל מדריך להסתובב עם כזה דבר, כי בחלק מהקבוצות האלו היכולת לתקשר מילולית היא מורכבת. ואז, אם יש לי לוח כזה עם עיפרון, לפעמים אני יכולה לתת למישהו לרגע לצייר לי את מה שהוא רוצה, או אולי הוא יכול לכתוב אבל הוא לא יכול לדבר. זה איזשהו כלי מבחינתי ליצירת תקשורת, אז אני ממש ממליצה להשתמש בדבר הזה.

הוא לא פתוח לצפייה, אבל לפעמים משדרים אותו – יש צלם שנקרא יונתן ניר אשר מדי פעם מקרין ואתם מוזמנים לחפש אותו באינטרנט ולהיות מכותבים ואז הוא מיידע על מתי הוא מקרין את הסרט.

אני חושבת שזהו, בגדול.

מיכל, אני חושבת שנתת לנו המון המון רעיונות למה אפשר לעשות.

הרבה מדברים שמיכל אמרה הם באמת דברים שאפשר ליישם אותם, בטח לכל אלו פה שנמצאים בירושלים ובערים הגדולות, אבל לא רק.

פרויקטים מתמשכים זה משהו שאפשר לעשות אותו. חוגים למיניהם, עזרי המחשה מותאמים יותר, יצירות מותאמות יותר – לגמרי אפשר לעשות את זה. זה דורש התמקצעות, זה דורש באמת להתמסר לזה, אבל זה לגמרי אפשרי.

זהו. בעוד שבועיים נארח פה את לילך מגבעת התחמושת שתדבר איתנו על הנגישות שנעשתה באתר ועל איך מספרים את הסיפור בצורה מותאמת ונגישה.

ושבועיים לאחר מכן, את רוני אנקורי שהיא גם אוצרת, אבל היא גם עשתה פרויקט מאוד יפה במוזיאונים בארץ בנושא של הנגשה קוגניטיבית. היא תדבר על הנגשת אמנות בעולם, לא רק בארץ, בתקופה של הפוסט-קורונה הזו, אז נשמח שתצטרפו אלינו.

זהו. מי שעוד רוצה לשאול שאלות, להגיד משהו, הוא ממש מוזמן.

ומיכל, אני ממש מודה לך על הזמן שהקדשת לנו. תמשיכו לעשות דברים מרגשים ומעוררי השראה, אני חושבת שאתם מביאים פה בשורה מדהימה ונמשיך ללמוד מכם בהמשך.

מיכל:

תודה.

משתתפת:

תודה רבה.