ורד:

בוקר טוב לכולם. אני שמחה לראות את מי שנמצא איתנו, נקווה שיצטרפו אלינו עוד אנשים בקרוב.

מי שלא מכיר, לי קוראים ורד, ממרכז נגיש להכיר של עמותת לטם.

נמצאת איתנו ענת, שתמיד אני מסתבכת עם שם המשפחה שלך.

ענת:

אספורטס.

ורד:

אספורטס-גולדנר.

ענת:

גולדנר, כן.

ורד:

אז, מה הגדרת תפקיד שלך? את רכזת חינוך?

ענת

יש לי הרבה תפקידים. אבל בעיקרון, אני גם רכזת נגישות, גם רכזת השתלמויות, גם אחראית על שיעורי כימיה, גם מלמדת.

ורד:

כן, עושה הכל מהכל. את האמת, את ענת אני מכירה כבר לא מעט שנים.

בהתחלה, זה היה כשהם באמת הגיעו אלינו עם המדריכים להשתלמויות.

אחרי זה, אני הגעתי אליהם להשתלמויות. ועכשיו, לאחרונה, ענת הייתה שותפה בקורס רכזי הנגישות שסיימנו במחזור הראשון.

מה שמדהים לראות, זה באמת את ההתפתחות עם השנים ואיך התחום הזה הופך להיות ליותר ויותר מקצועי, ועוד מעט גם ענת תספר… אבל ממה שאני מבינה, יותר ויותר מבקרים עם מוגבלויות מגיעים לבקר וזה דבר מדהים וחשוב, וזה מראה שזה מוכיח את עצמו. ככל שעושים יותר עבודה ומנגישים יותר, כך באמת מגיעים יותר מבקרים עם מוגבלויות, אז זה נהדר.

אני אגיד שמחר אנחנו פותחים את המחזור הנוסף של קורס רכזי הנגישות שלנו, אז מי שרלוונטי לו ומעניין לו מוזמן להצטרף אלינו, כמובן.

בעצם, הרעיון הוא לקחת אל מעבר לדרישת החוק את הנושא של אנשים עם מוגבלויות ולהעמיק בו.

להכיר את הלקויות השונות, להבין באמת מה הצרכים שלהם, להכיר את האיפיונים שלהם, לראות איך באמת נותנים את המענה בצורה הטובה ביותר.

הנה, גם הצטרף אלינו ישיי עכשיו, בוקר טוב.

אני מעבירה את השרביט אליך, ענת.

אני חושבת שאתם עושים דברים מאוד יפים, הרבה מאוד פרויקטים יפים ועשייה מכל מני כיוונים ונראה לי שזו הזדמנות נפלאה ללמוד ממנה.

ענת:

אז אני אתחיל קצת לספר על עצמי ועל הטכנודע, קודם כל.

מי שלא מכיר את הטכנודע, זה בעצם מרכז מדעי-טכנולוגי שמדי יום מגיעים אליו תלמידים מכל הארץ, מגני ילדים ועד כיתות יב׳, בשביל בעצם לקבל כל מני שיעורים בתחומי המדעים השונים.

יש לנו גם תוכנית מחוננים שפועלת ארבעה ימים, בצהריים יש לנו תוכניות חברתיות, וכל אחר הצהריים יש לנו חוגים.

זאת אומרת, זה מקום שפועל מהבוקר ועד לשעות הערב.

אני עובדת בטכנודע כבר 23 שנים. התחלתי כמורה רגילה, במקצוע שלי אני כימאית ומורה לכימיה, ולאט לאט פניתי לכל מני כיוונים. זה התחיל, בעצם, כששאלו אותי אם אני רוצה להיות רכזת נגישות פיזית, ואז באמת עשיתי השתלמות והתחלנו להנגיש את הטכנודע.

למרות שאני לא אתמקד בנגישות הפיזית, כי יש לנו עוד דברים לשפר בעניין הזה וזה לא קשור ישירות אליי רק, כי זה קשור לעניין תקציבי של הטכנודע עצמו, ואני לא אכנס לזה. ובאמת לפני מספר שנים, אמרתי לעצמי שאם נגישות פיזית, אז למה לא להתחיל גם נגישות קוגניטיבית?

והגיעו אלינו מדי פעם קבוצות והשיעור שתמיד נתנו להם היה סיור במעבדה וסיור בפארק. ולפני מספר שנים, שאלתי את עצמי למה לא מציעים להם להם סדנאות, למה לא מציעים להם שיעורים במעבדות שלנו? ויש לנו מעבדות מאוד מאוד יפות שמאפשרות לעשות שיעורים. ואז, התחיל כל הקשר שלי עם ורד, כשעשינו השתלמויות והיא באה אלינו ועשיתי באמת את הקורס רכזי נגישות ולמדתי שיטות על איך לדבר בפישוט לשוני. ואז, בעצם התחלתי להעביר את השיעורים משיעורים רגילים לשיעורים לבעלי מוגבלות קוגניטיבית, תקשורתית וכדומה.

בתקופה האחרונה, יש לנו באמת המון קבוצות. אני יכולה להגיד שבשנתיים האחרונות ובשנה הזו, יש לנו קבוצות כמעט בכל שבוע. יש לנו קבוצות מחינוך מיוחד או עם מוגבלות כזו או אחרת.

אני בעצם רואה להראות לכם איך אני לוקחת שיעור רגיל והופכת אותו לשיעור שהוא נגיש.

אתם יכולים לשאול אותי שאלות באמצע, זה גם כן בסדר.

אז, לקחתי בעצם שיעור שנקרא ״מצבי צבירה והמעברים ביניהם״ ולקחתי את המטרות והמושגים שיש לנו בשיעור רגיל, לתלמידים רגילים בכיתה ד׳ שמגיעים אלינו.

בדרך כלל, כל התלמידים יודעים את המושגים ״מוצק״, ״נוזל״ ו״גז״, אבל לא כולם מכירים את מצבי הצבירה ואת המעברים ביניהם ואת השמות.

אז אתם רואים שיש פה המון המון מושגים שלומדים בשיעור, כמו התכה, אידוי, עיבוי, התמצקות, המראה, ריבוץ והמסה.

כמובן שכל השיעורים שלנו מלווים בניסויים. זה לא שאני עומדת ומרצה, אלא הילדים מתנסים. ואז, בעצם, לקחתי כדוגמה בשביל להתאים את השיעור למוגבלות תקשורתית בתפקוד בינוני-נמוך.

למה כתבתי בינוני-נמוך? כי לבעלי מוגבלות תקשורתית בתפקוד גבוהה אני יכולה להעביר את הכל ברמה גבוהה, כמו שאני מעבירה לתלמידים רגילים.

התנאים ללמידה של מוגבלות תקשורתית, שזה בעצם אוטיסטים שבדרך כלל… עכשיו אני גם אומרת ״בדרך כלל״ כי תמיד יש גם יוצאי דופן בכל קבוצה כזאתי, אבל הם בדרך כלל אוהבים לעבוד לבד והתקשורת הבין-אישית שלהם היא נמוכה. אז העשייה בפועל, היא שאנחנו נתן לכל אחד לבצע את הניסוי לבד ולאו דווקא לעבוד בצוות, כמו שאנחנו עושים תמיד. הם זקוקים למספר גירויים מועט, כי יכולת הריכוז שלהם היא די נמוכה. זה אומר שהכיתה, השולחן של המורה, תמיד יהיה נקי. אני משתדלת שלא יהיה בכיתה כל מני כלים או כל מני מכשירים.

כל דבר שאפשר להזיז אנחנו מזיזים בהתחלה בכדי שהם לא יתפסו את העין במקום אחר ורק לאחר שאני מסבירה להם, אני מחלקת להם את הציוד לניסוי.

חזרות נשנות לתפיסה טובה של החומר. אז אנחנו באמת חוזרים על המושגים מספר פעמים תוך כדי התנסות וגם, לסיום, זה יכול להיות בעזרת סרטון או משהו אחר בכדי לראות שהם באמת הבינו את המושגים.

הם אוהבים לגעת בחומרים, אז אנחנו כמובן עובדים, גם כמו עם כל הילדים האחרים, עם חומרים שלא מסכנים אותם ובאישור משרד החינוך כמובן.

צורת הלמידה הזו מתאימה גם למוגבלות שכלית ובדרך כלל אנחנו נותנים להם לעבוד בזוגות. למשתתפים שיש להם בעיות של קשב וריכוז, אנחנו מקפידים שלא להסביר יותר מדי ולא לחזור יותר מדי, הם יעשו יותר ניסויים קצרים ומרובים.

אני לקחתי שני ניסויים להדגמה.

בניסוי הראשון, אני לוקחת שלוש כוסות של מעבדה ואני רוצה בעצם להקנות להם את המושגים מוצק, נוזל וגז.

אז יש לי שלוש קופסאות. באחד, יש לי מוצק, למשל מחק. בכוס השנייה, יש לי מים צבועים ובכוס השלישית, בעצם אין לי כלום, יש לי אוויר.

ואז, בעצם, אני שואלת את הנוכחים מה הם רואים. אני מניחה שהם יראו, מניסיון קודם, שיש פה מחק ויש פה מים כחולים, ובכוס הריקה הם יגידו שאין כלום.

ואז, בעצם, מחדדים האם זה באמת כלום? מה יש לנו בכל החדר, שאנחנו לא רואים? ונגיע למסקנה, בעצם, שאוויר זה לא ״כלום״, אוויר זה גם חומר, פשוט לא רואים אותו.

בשלב השני, אני מחליפה את התכולה של הכוסות. זאת אומרת, במקום את המחק, אני שמה חתיכת פלסטלינה ובמקום מים צבועים, אני שמה חלב ואת הכוס הריקה אני משאירה. ואז, בעצם, אני שואלת את המשתתפים האם יש משהו משותף למה ששמתי עכשיו, לעומת קודם? האם אני יכולה לתת איזשהו שם משותף למחק ולפלסטלינה?

ואז, בעצם, אנחנו מגיעים אל ההגדרה שהחומרים האלו, נקרא להם ״מוצקים״.

אותו דבר, אני שואלת האם אני יכולה לתת שם משותף למים ולחלב ואז בעצם אנחנו מגיעים אל המושג ״נוזל״.

וחומר שלא ניתן לראות אותו, בעצם, ושאנחנו לא יכולים לגעת בו, אנחנו קוראים לו ״גז״.

בשלב הבא, אני נותנת להם להתנסות לבד. אז כל תלמיד או משתתף מקבל מגש ובמגש יש לנו כל מני חומרים מוצקים, פלסטלינה, חרוז, מהדק וכל מני חומרים.

יש שני בקבוקים קטנים שיש להם נוזל צבעוני, חלב או מים לא צבועים ויש להם גם בלון ריק, בלון מנופח מעט, וגם כוסית ריקה.

עכשיו, הם מקבלים שלוש סלסלות ריקות ואנחנו מבקשים מהם לחלק את החומרים לפי מוצק, נוזל וגז, כל אחד בסלסלה שלו.

אחרי שהם עושים את זה, אנחנו עוברים ובודקים ואם משהו לא תקין אז אנחנו שואלים למה דווקא בקבוצה הזו, ולא בקבוצה הזו? וממשיכים.

לסיום, יש סרטון שאני מראה שיש בו כל מני חפצים וחומרים בו אני עוצרת על כל חפץ, לדוגמה כלב, יש שם תמונה של כלב, ואז אני שואלת אותם לאיזו קבוצה לדעתכם הכלב שייך? האם הוא שייך למוצק או לקבוצה של גז?

ואז, בעצם, אני מפעילה את הסרטון ורואים את התשובה.

יש שאלות?

ורד:

אני אוסיף רגע על העניין הזה של המיון ואני אתייחס אליו אחרי זה גם בדברים שנדבר עליהם, אבל יש המון חשיבות לעבוד על העיקרון של המיון עם חבר׳ה עם לקויות קוגניטיביות. ולמה בעצם? אחד מהדברים שפגועים ביכולת התפיסה, הלמידה וההבנה של אנשים עם לקות קוגניטיבית, זו כל הפעולה הזאת של רכישת מושג חדש, מיון שלו והכנסה שלו למגירה הנכונה במוח, לשייך לו שם ולאחר מכן גם לתת לו ״שליפה״, בכדי שנוכל להשתמש בו.

ולכן, כל הנושא של לעשות את המיון בפועל ולהגיד ״כלב שייך לבעלי החיים. מים הם נוזל. מחק הוא מוצק״, בכך שאנחנו חוזרים על זה כמה פעמים אנחנו בעצם עוזרים להם לעשות את הפעולה של המיון בכדי שמאוחר יותר, יהיה להם יותר קל לשלוף את זה מהמגירה הנכונה, בעת הצורך.

זה קצת כמו שולחן העבודה של המחשב שלנו… שלי, לפחות, שיש בו המון המון קבצים, אבל יש גם כמה תיקיות. כשהדברים נמצאים בתוך תיקיות, הרבה יותר קל למצוא אותם. זה מה שאנחנו רוצים לעשות, לעזור להם להכניס את הדברים לתיקייה הנכונה בכדי שיהיה קל יותר להוציא אותם אחר כך.

לשמואל יש שאלה.

ענת:

כן?

שמואל:

כן. לי הייתה שאלת הבהרה. בהרצאה שלך, אני רואה בעיקר דוגמאות למעבדת כימיה ורציתי לשאול האם יש לכם תוכניות למידה נגישה גם בתחומים אחרים הטכנודע יודע ועוסק בהם?

ענת:

יש לנו כמובן בפיזיקה, וכרגע מעט בביולוגיה מאחר וזה עדיין בפיתוח, ויש לנו ברפואה, הרבה מאוד ברפואה וגם אסטרונומיה.

משתתפת:

יש לי שאלה.

ענת:

כן?

משתתפת:

המוצק והנוזל בדרך כלל מאוד מאוד פשוט, אבל הגז מאוד מטריד אותי. כי גם לילדים רגילים, לתפוס את המושג של מה שאתה לא רואה אותו, זה ״גז״, זו משימה מאוד קשה. האם את בכלל נכנסת לזה, או שאת פשוט אומרת להם ״לא, תראו, מה שאתם לא רואים, זה גז״?

ענת:

לא. אז תראי, אני אומרת להם ״אתם נושמים. אתם יודעים שאתם נושמים, נכון? אנחנו נושמים אוויר. כשאנחנו עושים ׳פו׳, אנחנו נושפים גז המגוף״ ואני מנסה דרך כל הדוגמאות האלו להעביר להם שאפילו שאנחנו לא רואים, אין דבר כזה שזה ״כלום״.

משתתפת:

את לא עושה איתם הדגמות שמראות שיש, נגיד, כמו החלפת מים בבקבוק או דברים כאלו בכדי שיראו שזה לא היה ריק?

ענת:

מה זאת אומרת החלפת מים בבקבוק?

משתתפת:

יש ניסויים שמראים שבבקבוקים, למשל בבקבוקי אופטלגין, יש קצת מים אבל יש בהם אוויר ואת צריכה שהאוויר יצא בשביל שמים יוכלו להיכנס.

ענת:

אה! אני מראה להם. אני גם נותנת להם דוגמאות למשל בקולה או בספרייט.

אני מראה להם ושואלת ״אתם רואים שיש בועות? אבל אם אני אשאיר את הבקבוק פתוח, הבועות כבר יעלמו לאחר כמה דקות וזה לא יהיה כבר קולה, זה יהיה רק נוזל״. נכון שזה יותר קשה להדגים, אבל… תראי, בסופו של דבר, אני אומרת להם ״תנסו לתפוס אוויר. נוזל, אני גם לא יכולה לתפוס, האם אני יכולה לגעת בו?״. אנחנו עושים כל מני משחקי הבהרה, עד כמה שאפשר.

ורד:

למשל עם בלון, זה משהו שאפשר.

ענת:

הנה, בלון, זה בדיוק מה שרציתי להגיד.

ורד:

לנפח בלון זו דוגמה מצוינת.

ענת:

אז במגש שלהם יש בלון לא מנופח ובלון שהוא מעט מנופח, ואז הם יכולים להרגיש שבתוך הבלון יש משהו, וזה בעצם אוויר. גם עם שקיות אנחנו עושים לפעמים. שאם אני מחזיקה שקית בצורה מסוימת, אני יכולה לראות שהשקית מתמלאת באוויר.

בשיעור הזה, כמו שאמרתי קודם, הם לומדים גם את המעברים בין מצבי צבירה.

עכשיו, אני רואה לפי הרבה של הכיתה. יכול להיות שאני לא אעבור על כל המעברים, אבל חלק מהשיעור שהוא כיפי זה משחקים עם קרח יבש.

ולפני זה, אני רוצה להראות להם, בעצם, מה ההבדל בין הקרח היבש לקרח הרגיל.

אז, המורה מחזיק מלקחיים עם קרח רגיל ושואל אותם ״מה זה?״. הם רואים שבעצם, הצבע של הקרח הרגיל הוא די שקוף והם רואים שלאחר כמה שניות, בעצם הקרח מתחיל לטפטף.

עכשיו, זה לא קשור למוגבלות. תמיד כששואלים ולא משנה מי, ״מה קורה?״, אז ישר הם אומרים שהקרח נמס. ו״הקרח נמס״ זה לא נכון, כי הקרח עובר התכה.

אנחנו אומרים להם שזה נקרא ״התכה״. אני לא יודעת אם הם יזכרו את זה אחר כך או לא, אבל זה המושג.

בעצם הקרח, כשאנחנו מוציאים אותו מהמקפיא, הוא מתחמם בחדר מהאוויר והוא הופך למים.

לאחר מכן, המורה לוקח קרח יבש. עכשיו, קרח יבש, אם אתם מכירים, הצבע שלו הוא בכלל לבן, ממש לבן, והם רואים שבעצם יוצאים ממנו אדים.

אז, כששואלים אותם, למשל, ״מה זה?״, אז הם יכולים להגיד ״זה גם קרח, אבל זה קרח חם״. הם ישר חושבים כשיוצא אדים, שזה משהו ממש חם.

אז קודם כל, אני שואלת אותם האם זה הופך למים? לא, יוצאים ממנו אדים.

ואז, מה שאנחנו עושים זה לוקחים את הקרח עם המלקחיים ומבקשים מהם להושיט ידיים ועוברת ביניהם ושמה להם את זה על יד היד בכדי שהם ירגישו שזה ממש ממש קר.

אם זו כיתה ברמה טיפה יותר גבוהה, אני יכולה להגיד להם שזה קרח מאוד מאוד קר, שזה קרח הרבה יותר קר מקרח רגיל ושהטמפרטורה שלו היא מינוס 78 מעלות ושאנחנו לא נוגעים בזה בידיים, כמו שאנחנו לא ניגע במים שהם חמים, כי אנחנו יכולים לקבל מזה כוויה.

שוב, אני כן אומרת את המושג של ״קרח שהופך ישר לגז״ ואנחנו קוראים לזה ״המראה״. ביגוד למה שאמרנו קודם, ״התכה״, אז יש לזה שם אחר, ״המראה״.

ובשלב הזה, אנחנו בעצם נותנים להם שתי כוסות. באחד, אני שמה קרח יבש וקצת מים חמימים ובעצם נפלטים אדים והם יכולים לראות שהם יכולים לשפוך את האדים אל כלי ריק. הרי, לאדים אין ריח, אבל מאחר והאדים פה הם מאוד קרים, אז הם גורמים לכך שיראו את האוויר. הקור עוטף את המולקולות של האוויר ואנחנו מסוגלים לראות את האדים בצורה של אדים לבנים. ואז, אני יכולה באמת להראות להם שאני יכולה למלא כלי באדים ואני יכולה למלא כלים בגז. ממש רואים את זה מאוד מאוד יפה.

ואחר כך, אני מוסיפה להם סבון נוזלי וזה נראה ממש נחמד, כמו איזו מכונת בועות. כל הגז מהקרח היבש, שזה פחמן דו-חמצני, בעצם נכלא בפנים.

אני לא משתמשת בשמות של ״גז פחמן דו-חמצני״ לבעלי תפקוד נמוך, אני אומרת להם שזה גז ולא ראיתי מישהו שלא נהנה לשחק עם זה.

אז, פה הבאתי לכם בעצם שני ניסויים משיעור שיש בו הרבה ניסויים.

עכשיו, אני רוצה להדגיש שלפעמים השיעורים אצלינו בטכנודע הם שעה-וחצי לשיעור ולפעמים זה לא מתאים, זה לא מתאים למוגבלות, נגיד למוגבלות תקשורתית או שכלית, להיות שעה-וחצי בכיתה.

אז מה שאנחנו עושים, אנחנו מקצרים את זה לשעה, ובחצי שעה הנותרת אנחנו לוקחים אותם, נגיד, לפארק של הטכנודע או למוזיאון בכדי שהם יסתובבו קצת ולא ישבו במקום.

יש שאלות עד כאן? או שנעבור הלאה?

ורד:

אז את ממליצה ששיעור יהיה בערך חצי שעה?

ענת:

לא, לא חצי שעה. שעה.

ורד:

שעה, במקום שעה וחצי?

ענת:

כן. ואז בחצי שעה הנותרת אני נותנת להם קצת זמן להסתובב בחוץ.

ורד:

מעולה.

ענת:

אני רציתי להראות שבמוזיאון שלנו, במוזיאון המדע, לפני מספר שנים היה לנו איזה שיתוף פעולה עם מתקין. ואז, בעצם, התקינו לנו ממש כמו מצגים של מסכי טלוויזיה שמי שמשתתף שם אלו המורים שלנו, וזה בכדי להנגיש מספר מוצרים בצורה יותר קלילה. זאת אומרת, האמת שזה מתאים גם לילדים.

אז אני אראה לכם פה דוגמה של צילום, למשל. זהו סרטון מאחד המסכים שמדגים מגנטים.

אוקיי. לפני שאני אעבור הלאה, רציתי גם להדגיש שיש לנו פרויקטים מיוחדים.

ורד:

אני רק רוצה לרגע להגיד משהו על הנושא של הסרטים, בסדר?

ענת:

כן.

ורד:

לא שמענו את הקול, אבל היו כתוביות אז זה היה מצוין.

ענת:

אה, באמת? אה, אני יודעת למה… רגע, שנייה.

ורד:

לא משנה, היה צריך לשתף את זה ממקום אחר, לא משנה.

ענת:

כן, נכון.

ורד:

היה אפשר להבין. אבל מה שחשוב להגיד, זה שהסיבה שנעשו שם סרטונים היא באמת כי מדע זה משהו שהרבה פעמים מאוד קשה לנו להבין אותו.

הוא דורש התנסות ומתוך ההתנסות הזו אפשר להסיק את המסקנות. אבל כשאתה מגיע לאיזשהו ניסוי, לא תמיד ברור לך מה בכלל צריך לעשות וגם אם אתה עושה את הפעולה, מתוך זה, עדיין מאוד קשה לך להסיק מה המשמעות של זה.

הסרטונים, הם איזושהי דרך לתווך. ואני, אישית, מאוד בעד סרטונים, בהרבה סיטואציות. אפילו אם רוצים להסביר פעילות יצירה, אם זו פעילות יצירה מורכבת עם הרבה שלבים, אז לעשות איזשהו סרטון.

עכשיו בדיוק ייעצתי בעין חרוד, במעיינות, עשו שם משהו מקסים של פעילות ל ODT, שצריך לבנות בה כל מני פרקי חבלים. אז יש את הכל רשום ואמרתי להם ״בואו נעשה סרטונים ומתוך הסרטונים הרבה יותר ברור להבין מה אני צריך לעשות בכלל ואיך לעשות את זה וגם מה רוצים להגיד לי פה״.

כמו בסרטון שהראת, שאם באמת רק הייתי מבצעת את הפעילות שהראו בסרטון, לא הייתי מבינה.

ענת:

נכון. זה במיוחד במצב בו אנשים מגיעים עצמאית לסיור. כי כשמגיעים לסיור עם מדריך, אז המדריך עומד ומסביר והם לא צריכים את הסרטונים.

רציתי גם להוסיף שבתקופת הקורונה, לימדנו הרבה שיעורים בזום ויצרנו ערכות של טכנודע ששלחנו אותם לבתי ספר ובאמת היו סרטונים מלווים לכל דבר. זאת אומרת, יש לנו המון סרטונים על איך בונים כל דבר, איך בונים דגמים לפי שלבים… נכון.

עכשיו, רציתי להוסיף עוד משהו שלא אמרתי קודם. יש בתי ספר שבאים ורוצים משהו המשכי. למשל השנה, חריש קיבלו תקציב ממישהו ופתחו את כל הכיתות של חריש. גם הכיתות הרגילות וגם חינוך מיוחד.

אז אני אחראית על החינוך המיוחד ומה שאנחנו עושים איתם זה שהם מגיעים שלוש פעמים בשנה, ונגיד שניקח את השיעור על מצבי צבירה, אז אני כתבתי להם שיעור מקדים שהם מבצעים עם המורה בכיתה על מושגים מקדימים, ממש עם ניסויים. הם באים אלינו, מקבלים את השיעור אצלינו במעבדה ולאחר שהם חוזרים לבית הספר שלהם, יש להם שיעור מסכם בכדי שזה ממש יטמע בהם, הנושא שנבחר. השיעור המסכם גם כולל ניסויים בכיתה ודברים שאפשר לעשות בכיתה, בשילוב של סרטונים.

אז, זה דבר יחסית חדש אצלינו, ממש לקבוצות שרוצים לבוא למשהו המשכי.

אני אראה לכם פה כמה תמונות שיש לנו המראות מה אנחנו עושים, את חלק מהדברים.

כמובן שיש לנו פארק במוזיאון ויש לנו בפארק גם תוספת של עזרים.

למשל, הפארק עצמו הוא פארק של דגמים פיזיקליים על כל מני המרות אנרגיה. אבל המתקנים הם גדולים, אז יש לנו ממש עגלה כזו עם כל מני דגמים של מעבדה שסדרתי.

לדוגמה, אם אנחנו הולכים לחלק של הקול, שמדבר על אנרגיית קול, אז יש שם קסילופונים גדולים, אז יש לי גם קסילופונים קטנים. ויש לי מקלות כאילו שיכולים להשמיע צלילים שאנחנו עושים, איך בעצם הצליל מגיע לאוזן?

ויש לנו פרחים גדולים עם תא סולרי, שלא כל כך רואים אותו ברור כשעומדים למטה, אז אני מראה להם דגמים קטנים של תא סולארי שכשאני מפנה אותם אל השמש, אז הם רואים לדוגמה שהמכונית מתחילה לנוגע בעזרת האנרגיה הסולארית.

אז, יש לנו ממש הדגמה עם כל מני דגמים קטנים, בכדי להסביר את הדגמים הגדולים בפארק.

ורד:

האם זו מעבדה ניידת, ענת? שהולכת איתכם ממקום למקום?

ענת:

כן. זו מעבדה שמורידים לנו במעלית ושמים לנו אותה על יד הפארק ואני יכולה להשתמש בה לפארק ולמוזיאון.

פה, צילמתם לכם כמה שיעורים. למשל, יש לנו פה שיעור ממש נחמד של בישול מולקולרי, שמאוד אוהבים לבצע אותו ובכל סוג של מוגבלות, מאחר וזה בעצם עשייה ודברים שהם לא רואים ביום-יום. הם יכולים לטעום ספגטי בטעם תפוזים… וזה כיף כזה, זה שיעור ממש ממש כיפי.

פלנטריום. עכשיו, פלנטריום לא מתאים לכל אוכלוסייה. קודם כל, זה בחשוך, אז קודם כל צריך לברר האם הם לא פוחדים מהחושך, אבל יש מדריכים שבאמת מבקשים ממני בשביל הקבוצות שלהם פעילות של פלנטריום.

ויכול להיות שהם עושים משהו בפלנטריום שהם צופים בכוכבים שם, ולאחר מכן הם מגיעים אל מהעבדה ובונים איזשהו דגם.

את עכשיו, בעצם, עשית שיעורים באסטרונומיה. אז כן, אני אשתמש לפחות בחלק מהם לשיעורים האלה.

יש לנו, למשל, דוגמה של שיעור על מדעי הגוף בו אנחנו מדברים על ניקיון הגוף, על משחת שיניים, על הסבון, על קרם לחות… ממש שיעור מאוד מאוד נחמד שקשור לדברים היומיומיים שלהם.

בהתחלה, כשמוזיאון הרפואה הוקם, אמרו לי שזה לא מתאים לקבוצות בעלי מוגבלות מאחד וההסברים שם מאוד מסובכים ומאוד קשים. ואני התעקשתי שזה כן מתאים ושאפשר להסביר בצורה יותר פשוטה.

יש פה מדריך מהמוזיאון לרפואה אשר סיפר לי על קבוצה שהגיע אליו ביום שישי שעבר וזה היה ממש מקסים, מה שהוא סיפר.

אז, זה מחולק לשני סרטונים, אבל עדיף שאני אצא רגע, נכון? שאני אסדר את הכל? אז רגע, דקה.

אוקיי, עכשיו אתם רואים?

ורד:

כן.

סרטון:

מוזיאון הרפואה הוקם לפני כארבעה חודשים… נפתח לפני כארבעה חודשים.

לקח לנו הרבה מאוד זמן, ההקמה שלו, כמה שנים, עד שהגענו לשני סוגי תערוכות.

תערוכה של המוח, חיידקים, וירוסים וגנטיקה.

ותערוכה של הלב, הריאות ו״הידעת״.

מה שאני רוצה להתמקד בו זה המוזיאון עצמו, ולא המבקרים במוזיאון.

מהקיץ, ביקרו בו גם משפחות וגם בתי ספר ומוסדות שונים, ואני מתמקד ממוסד מחיפה, מוסד של ניצן מחיפה של אנשים בעלי צרכים מיוחדים בשנות ה-20 וה-30 לחייהם אשר הגיעו לביקור בתערוכת הלב והפתיעו אותי ממש לטובה. השאלות שלהם היו שאלות מקצועיות והם רצו במיוחד לדעת וללמוד על מחלות שונות בלב ובריאות. וגם שאלות אחרות, הנוגעות לפתולוגיות שונות. הם היו מאוד קשובים, שאלו והתעניינו לאורך כל המפגש בן השעה-וחצי, והם הפתיעו אותי לטובה.

אחת הבנות שהייתה בקבוצה הזו, הייתה מאוד מודאגת. היא אמרה ״מה אנחנו עושים, שצריך להשתיל לב של איש שנפטר באדם שחולה לב? האם כל הרגשות של האיש המת יעברו לאיש החי?״. והסברתי לה שזה לא כל כך מדויק. שבעצם, הרגש שלנו לא נמצא בלב, אלא נמצא במוח.

ומוח, עדיין אי אפשר להשתיל, זה נשאר קבוע. האיש החולה נשאר עם המוח שלו ועם הרגשות שלו, ומקבל משאבה חדשה. היא הייתה מאוד מרוצה.

ורד:

מקסים.

ענת:

כן, זה היה ממש מקסים, איך שהוא סיפר את זה. זו הסקירה שלי על הטכנודע.

משתתפת:

אני רוצה להגיד משהו לגבי זה. אני מוכרחה להגיד לך, שלפחות מהניסיון שלנו, מי שלא נתקל הרבה בקבוצות מהקשת האוטיסטית לא מודע לנושא שלפעמים, יש שם אנשים שהם גאונים בתחומים מסוימים, שהם מאוד מתעניינים במשהו ורמת הידע שלהם יכולה להיות ברמה של רופא.

ענת:

נכון.

משתתפת:

זאת אומרת, זה שהוא הופתע מהידע, זה לא מפתיע.

ענת:

לא, הם היו עם מוגבלות שכלית.

משתתפת:

אה, אוקיי. כשהאנשים או הילדים האלו מתעניינים במשהו, המומחיות שהם צוברים בדברים האלו היא פשוט מדהימה!

ענת:

נכון, נכון! יצא לי ללמד אוטיסטים עם תפקוד ממש גבוהה.

הם התווכחו איתי על דברים, כאילו, הם שאלו אותי דברים שאני ממש מודה שלא ידעתי מה לענות.

ורד:

אני חושבת שמה שמדהים במדריך הזה… אני יכולה לספר מהחוויה שלי, שהמפגש עם הקבוצות האלו הוא קודם כל מרגש, אבל מעבר לזה שהוא מרגש, הם באמת רוצים להקשיב, הם באמת רוצים ליצור קשר, בניגוד להרבה קבוצות מהחינוך הרגיל בו המדריך עובד קשה קשה…

ענת:

נכון, אנחנו מעדיפים קבוצות כאלו. אמרנו כבר.

ורד:

נכון. קבוצות חינוך מיוחד זה צ׳ופר. המדריכות אצלינו, כשנותנים להם קבוצות של חינוך רגיל, הם ממש מתבאסות מזה.

ענת:

נכון, צודקת.

ורד:

אז זה באמת יפה. מה שנחמד מאוד בדברים שאמרת, ענת, זה שלא תיארת פה אפילו דבר אחד אשר דורש תקציבי ענק, או לקחת ולהפוך את כל המוזיאון, אלא נתת פה דברים שמתייחסים ממש לתשומת לב קטנה. כמו באמת במקום לעשות את המשימה בצוות אז לעשות אותה לבד, או להביא עזרים קטנים המדמים את המודל הגדול בכדי שיהיה אפשר להתנסות בהם בצורה יותר ברורה. אלו דברים שלא בהכרח דורשים תקציב גדול, אבל הם בדיוק מותאמים ונכונים לאוכלוסיות האלו שאנחנו מדברים עליהם.

זו רמת מקצועיות אחרת. אני חושבת שכשצוותים באים ורואים את הדבר הזה, אז הם מבינים שיש פה חשיבה מאוד מאוד מעמיקה על כל אחד ואחד מהמבקרים.

דורית נמצאת פה, אבל אני יכולה להגיד שגם אצלם עשינו תהליך דומה עם קבוצה של אוטיזם, דנה גם הייתה פה והרצת. ובאמת, בדיוק על הדברים הקטנים האלו ישבנו. על אילו דפים את מחלקת, על איך דף העבודה לא יראה עמוס מדי ומה אתה כותב ומה אתה מראה במצגת. שוב, דברים שהם לא דורשים ממך לעשות יותר מדי שינויים, אבל הם לגמרי דוברי השפה והם לגמרי הופכים את כל הפעילות למותאמת, אז תודה על זה.

אם יש עוד שאלות לענת, אז בשמחה, היא עוד נשארת איתנו פה.

אני רוצה לשתף בפרויקט מאוד מיוחד שהתחלנו בשנה האחרונה.

זה התחיל מבדיחה, האמת. ישבנו ואחת החברות בועד המנהל ראתה שיש את קרן רמון המממנת פרויקטים חינוכיים לחלל. ולמה היא עושה את זה? בגלל שיש אסטרונאוט ישראלי שנקרא איתן, אשר טס לחלל בסוף חודש פברואר והוא לוקח איתו הרבה מאוד משימות חינוכיות.

ואז, היא אמרה ״בואו ננגיש את החלל״, ופתחנו קבוצת ווצאפ בשם ״לטם בחלל״, זה היה מן בדיחה כזו, ושאלנו את עצמינו מה אפשר לעשות בכדי באמת להנגיש את החלל. הנגשנו את הפרויקטים וגם זכינו בו.

ומה בעצם הוא כולל? בשלב הראשון, הוא כולל הרבה מאוד מערכי הדרכה, מערכי הדרכה נגישים, שתכף אני אפרט מה המשמעות של זה ונראה כמה דוגמאות.

מעבר לזה, יום השיגור עצמו וכל השיגור עצמו אמור להיות מאוד מונגש, כי אמור להיות תיאור קולי ואמור להיות פישוט לשוני ושפת הסימנים… כל הדברים האלה, תוך כדי השידור עצמו. בנוסף, איתן, כשהוא יגיע לתחנת החלל, הוא אמור להעביר שיעור נגיש מהחלל.

אז איך בעצם נערכים לזה בבית הספר? יצרנו ערכה של חמישה מערכי הדרכה, מלאים בעזרי הדרכה, שהמורים או הצוותים החינוכיים יכולים לקחת אותם ולהעביר אותם אל התלמידים.

עכשיו, אי אפשר לייצר ערכה שהיא מתאימה לכל הלקויות, כי באמת נדרשות הרבה מאוד התאמות ולכן, יש ערכה אחת המיועדת לתלמידים עם הנמכה קוגניטיבית. זאת אומרת, מוגבלות שכלית, אוטיזם וכדומה.

וערכה אחת, אשר מותאמת לתלמידים עם קוגניציה תקינה, שזה באמת יותר קשב וריכוז או אוטיזם, נפש… כשבכל אחת מהערכות האלו, יש גם הרבה מאוד התייחסות ללקויות ראייה ולקויות שמיעה ואם שמנו סרט, אז זה תמיד היה סרט שיש בו כתוביות או שתיארנו מה צריך לעשות, מבחינת התיאור הקולי של הסרט.

הנה כמה דוגמאות למה שמנו שם, במערכים.

נתחיל בזה שיש אפשרות לסרוק את המערכים מהטלפון ולהוריד אותם. זו נגישות למורים ולא נגישות לתלמידים, אבל זה מאוד מאוד משמעותי כי מורה שמסתבך עם למצוא את החומר ואיפה הוא נמצא, אז הם יכולים להוריד את זה מהטלפון ויש להם קבוצת ווצאפ שדרכה הם יכולים לקבל את החומרים והם גם מקבלים אותם במיילים. זאת אומרת, יצרנו כמה שיותר אפשרויות.

עוד דבר שהוא טיפ מאוד טוב לכולם, באמת, גם לסיור במוזיאון וגם לפעילויות בכיתה, הוא הנושא של עזר מלווה. זה איזשהו עזר, שעליו אני בונה את הסיפור של הפעילות או את הסיפור של ההדרכה.

במקרה הזה, זה איזשהו לוח שמורים יכולים לניילן. אל תשכחו שלא יכולנו לתת להם עזרים, היינו צריכים לייצר עבורם עזרים שהם יוכלו להדפיס ולהכין בבית הספר. שזה יהיה פשוט, מהבחינה הזו. אבל בטח שבמוזיאון, אין שום בעיה להכין עזר אשר עשוי מחומרים יותר חזקים ואשר נראה יותר אסתטי ויותר גדול. על האזור הזה, אני מדביקה כל הזמן תמונות בהתאם לסיפור שאני מספרת.

אם אני רוצה לספר פה את הסיפור של מערכת השמש, אז יש כאן את הכוכבים ויש את השמש ויש את תחנת החלל ובמקרה הזה, את אילן רמון. ובכל פעם, אני מוסיפה עוד אלמנט תוך כדי שאני מספרת.

את האלמנטים האלו אני יכולה להוסיף בתחנות שונות. זאת אומרת, שבתחנה הראשונה בסיור במוזיאון אני אשים אלמנט של השמש, ובתחנה הבאה אני אוסיף את כוכבי הלכת, ובתחנה אחרי זה אני אוסיף את האסטרונאוט. אם זה בין השיעורים, אז אני אוסיף משהו על העזר הזה.

הדבר הזה, מאפשר ליצור איזושהי תמונה שלמה וגם לחזור כל הזמן על המושגים שכבר לימדתי אותם, בעצם.

חלק מהעזר המלווה, זו מן בובה כזו של אסטרונאוט אשר ניתן לבנות. אתם רואים שהיא יכולה לעמוד ולהזיז את הידיים והרגליים.

קראנו לבובה הזו בשם ״איתן״. אם זו קבוצה של מבוגרים, אז אנחנו לא חייבים לקרוא לבובה הזו בשם ״איתן״, אנחנו פשוט יכולים לקרוא לבובה הזו ״האסטרונאוט איתן״. וגם, איתן מלווה אותנו כל הדרך. הוא נמצא בחלל, הוא מגיע לתחנת החלל. אנחנו מראים את זה ואנחנו הופכים את הסיפור לויזואלי. במקום רק לדבר, אנחנו יוצרים גם תמונות אל תוך הדבר הזה.

עוד דבר שקיים במערכים האלו, הם סמלי תקשורת. אני הזכרתי את זה פה כבר יותר מפעם אחת, אבל סמלי תקשורת הם בעצם סמלים המשמשים כחלופה למילים. לכל מילה יש סמל, או לפעמים גם יותר מסמל אחד.

למשל, לתלמידים עם אוטיזם או לתלמידים עם מוגבלות שכלית, הדרך שלהם ללמוד מושגים בהרבה פעמים הם דרך סמלי התקשורת.

כאלו אשר לא יכולים לתקשר או לא יכולים לדבר, הרבה פעמים יכולים להצביע על הסמלים וכך בעצם ליצור שיחה.

אני פעם הייתי בשיעור מדעים, בבית ספר, בנושא חלקי הצמח. שיעור ברמה גבוהה וכמעט כולו נעשה עם סמלי תקשורת. זאת אומרת, זה ממש אלמנט שמייצר שיח. אז יש פה סמלים, את הסמלים הרלוונטים ובמקרה הזה – שמש, כדור הארץ ומחסור בחמצן. זאת אומרת, התייחסנו פה לתנאים בחלל, למחסור בחמצן. כאן יש עוד תנאים כמו קר לי, חם לי, חליפת חלל… זאת אומרת, באמת התייחסנו לכל מני אלמנטים הקשורים לתנאים בחלל.

מקודם, הזכרתי את הנושא של מיון, אז יש כאן למשל דוגמאות של תמונות אשר בעזרתן אנחנו יכולים למיין מה נמצא בכלל ומה לא נמצא בחלל. אלו לא מושגים שהם ברורים. החלל, זה מן דבר כזה שהוא לא תמיד ברור, מה בדיוק קורה שם? אנחנו רק רואים חושך, או כוכבים, אבל מה הולך שם באמת?

אז, רגע בשביל לעשות שם באמת סדר, במה זה דומה אל החיים שלנו, החיים כאן על כדור הארץ? אז דרך תמונות. וכמובן שזו רק איזושהי פלטפורמה, אבל ניתן להוסיף עליה עוד הרבה מאוד תמונות ולהתחיל את משחק המיון הזה, אשר הזכרתי קודם לכן.

אלמנט נוסף שמופיע הרבה בחוברת, זה הנושא של קישור לחיים שלי או השוואה אל החיים שלי. במה החיים דומים, ובמה הם שונים?

אז במקרה הזה, נגיד, שמנו צוללן, כי לנסות לדמות איך מרגיש אסטרונאוט כשהוא זז בחלל, כשהוא מרחף שם בחלל… האמת, שהייתי נורא שמחה לעשות את זה גם, אבל מאוד קשה לדמות את זה והכי דומה שמצאנו זה לצוללן או לאדם שבאמת נמצא בים, התחושה הזו של לרחף, פתאום.

אז כל הזמן עשינו קישורים אל החיים שלנו. איך נראית תחנת החלל, מה יש בה ואיך נראה הבית שלי, או איך נראית הכיתה שלי ומה יש בהם? מה אוכלים בחלל, ומה אני אוכל בבית? איך אני הולך לשירותים בתחנת החלל, ואיך אני הולך לשירותים בבית שלי? כל הזמן לעשות את ההשוואות האלו.

מתוך החיבורים האלו, הרבה יותר קל להם להבין והרבה יותר קל להם לזכור.

אם אני מספרת משהו שהוא מנותק מכל הקשר, הרבה יותר קשה לזכור אותו. תחשבו גם על עצמכם, מתי אני זוכרת דברים כשהם מחוברים באיזשהו אופן אליי? אם הם לא נוגעים בי, כנראה שאני אשכח אותם מאוד מאוד מהר, אז זה גם אחד העקרונות אשר השתמשנו בהם.

זו דוגמה לחליפת חלל למשל, אז גם הסמל וגם התמונה האמיתית של חליפת החלל וגם נתנו איזושהי משימה של לנסות להכין חליפות חלל מחומרים ממוחזרים.

במקרה של יצירה, שימו לב שממש שמנו את כל השלבים. מה החומרים שצריך, איך זה נראה לפני ואיך זה נראה אחרי, בסוף. שוב, מתוך הרעיון של להסביר בדיוק בכל שלב מה צריך לקרות ותכף אני אראה לכם עוד דוגמה לסרטון כזה.

אני רוצה לראות לכם דוגמה לסרטון. הצענו לעשות ניסוי של טיל מבקבוק, רק מה? זה קצת קשה להבין איך לעשות אותו. אז עשינו סרטון, סרטון קצר המתאר איך זה קורה.

סרטון:

שלום.

היום נכין טיל ונעיף אותו גבוהה, כמו שמעיפים חלליות לחלל. מסיבת רקיע, לטם מונגש.

בשביל לעשות את הטיל, אנחנו צריכים שלושה מקלות אכילה סיניים או שיפודים עבים, בקבוק ריק משומש, שקית של תה כלשהו, סודה לשתייה וכפית, חומץ, מספריים, סלוטייפ, טוש, גזר וסכין.

אופן הפעולה הוא כזה, קודם כל…

ורד:

אני לא אראה לכם את כל הסרטון עכשיו, כי זה באמת 4 דקות. אבל מה שאתם רואים, אפילו בסרטון הקצר הזה, זה כמה נגישות יש בו.

יש בו את כל האלמנטים שצריך לשם הניסוי. על יד כל אלמנט יש את השם שלו כתוב, מראים, עוברים, לאט לאט על מה אנחנו צריכים ולאחר מכן, כל שלב מוזכר בצורה נורא ברורה על איך לעשות את זה.

שוב, זה מאוד מאוד פשוט, דברים שהם מאוד מאוד פשוטים להכנה, והם עושים את החוויה לגמרי אחרת. מ״אני לא מבין. רגע, איך עושים את זה? מה לעשות? לא ברור לי״, הם ממש הופכים את זה לפשוט.

ואם אני מסכמת לרגע את העקרונות שיש שם ובכלל עקרונות מרכזיים ליצירה של תוכן מונגש, אז זה באמת שימוש בסמלי תקשורת, זה הנושא של חזרתיות, חזרה שוב ושוב על המושגים, כמו שענת הזכירה כאן את ה״המראה״, ״אידוי״ וכל מני כאלה, לחזור על המושגים האלה.

אם אמרתי את זה פעם אחת, אין שום סיכוי שזה יישאר. אני אומרת בפעם הראשונה ובפעם השנייה, ואז אני שואלת ומחכה לתשובה. ואז, אני יכולה לעבור אחד אחד ולשאול אותו ״רגע, איך אמרנו שקוראים לזה?״. לבסוף, אני אחזור על זה שוב. לא לפחד לחזור על הדברים, זה ממש הכרחי.

התנסות, הרבה מאוד ניסויים, הרבה מאוד שימוש בחושים.

המחשות ויזואליות, בסדר? לא רק לדבר על האסטרונאוט, להראות תמונה של אסטרונאוט, להשתמש בעזר מלווה לסיפור.

מתודה של מיון, כפי שהזכרנו פה, הסבר מפורט לתהליכים השונים וקישור לחיים

ובמקרה של לקויות ראייה, אז ממש תיאור קולי לסרטים. אם יש סרטים, כמו מצגות, אז איך אני מתאר את מה שאני רואה על המסך? זה לא מספיק רק לשמוע. איך אני מתאר מה יש שם? ובמקרה של לקויות שמיעה, באמת כתוביות ללקויות שמיעה.

אני אגיד שללקויות ראייה, בהרבה מאוד מקרים, גם הוספנו המלצה של להכין דגם מפיסת נייר או מפלסטלינה או חימר, בכדי ממש להמחיש את הדברים בצורה טובה יותר.

זה, באמת בגדול, לגבי דברים האלה.

אני יכולה להגיד שכעשינו השתלמויות למורים בזום, זה פרויקט שלוקחים בו חלק למעלה מ 100 בתי ספר, והתגובות שקיבלנו בזום היו פשוט מדהימות כי הם היו בהלם בכלל מזה שחושבים עליהם, קודם כל.

והדבר השני שהם היו ממנו בהלם, זו הירידה לרזולוציה של סמלי תקשורת, פישוט לשוני, ודברים שהם השפה שלהם.

אני אומרת את זה לא בגלל שאנחנו כאלו מופלאים ומקצועיים, אלא בגלל מה שאני רוצה להגיד. ומה שאני רוצה להגיד זה, שאם תדברו אתם את השפה – אין לי ספק שהקבוצות האלו ירצו לבוא אליכם.

הם ירצו לבוא, הם ירצו לקבל את המענה המקצועי שלכם והם מאוד מאוד שמחים שחושבים עליהם, זה מאוד מרגש אותם בכל פעם מחדש ואני חושבת שהם לגמרי זכאים לזה.

אז, אלו כמה דוגמאות לנושא של איך להנגיש מערך, איך להנגיש מדע בכלל, שזה באמת חתיכת דבר מסובך. הנגשה של מדעים, זה באמת הרבה פעמים דברים שלא רואים אותם, כמו כל מני כוחות אלקטרו-מגנטיים, שאני עד היום עוד לא מבינה. אז זה באמת מדהים שאתם מצליחים לעשות את זה, ענת.

רצית להגיד משהו?

ענת:

רציתי להגיד עוד משהו, כי שכחתי ששאלת אותי איך מגיעים כל הקבוצות אלינו.

אז קודם כל, יש פרסום באתר גם על ההנגשה. אבל אני רוצה להגיד לך שהשנה עשיתי רשימה, עוד לא הראתי, אבל אפילו הגיעו אלינו מאילת.

זאת אומרת, הם עשו טיול פה, הם עשו טיול בצפון, קבוצה של אוטיסטים ברמה לא גבוהה. זאת אומרת, אני לא יודעת איך המלווים שלהם נסעו איתם מאילת צפונה, עשו פעילות אצלינו ונסעו הביתה, אבל אני רוצה להגיד לך שכל הכבוד למלווים שלהם.

באמת, הגיעו אלינו השנה מכל הארץ, ממש מכל הארץ.

ורד:

מדהים. מדהים. וזה לא סתם, זה באמת כי קיבלתם את השם המתאים.

השם שלכם יצא למרחקים, עד אילת זה הגיע.

אז זה ממש מדהים.

שמואל, אתה רצית לשאול משהו?

שמואל:

כן.

רציתי לשאול אותך דווקא בקשר להערכות לימי הקורונה. את קצת נגעת בנקודה הזו, אבל רציתי לבקש שתרחיבי יותר על איך נערכתם לעבודה בזמן הקורונה והאם אתם ממשיכים להשתמש בשיטות הללו קודם כל לפעילות מרחוק? זאת אומרת, זה כמעט שנתיים אחרי שהתחילה הקורונה בארץ, אז רציתי פשוט לבקש אם תוכלי להתייחס לזה.

וכן, אני במקרה מכיר קצת את הפעילות של המקום שלכם כי השתתפתי בכנסים וכל מני הצגות ופרויקטים שאתם הצגתם בכל מני מקומות, אז אני גם מכיר את המקום.

ענת:

אתה שואל אותי? השאלה הופנתה אליי, נכון?

שמואל:

כן.

ענת:

אז תראה, בזמן הקורונה לא היה לנו… העברנו הרבה בזום, אבל לא לבעלי מוגבלויות, את זה לא היה לנו. היה לנו את זה הרבה בחוגים של אחרי הצהריים להם הכנו ערכות, לבתי ספר הכנו ערכות, את המחוננים לימדנו דרך הזום באמצעות המון סרטונים וניסויים בחומרים אשר שלחנו אליהם הביתה. לא יצא לי ללמד בעלי מוגבלויות באמצעות הזום, זה עוד לא יצא.

ורד:

ישיי, אתה שאלת שאלה. האם אתה פה? לגבי אם הם בקשר עם קריית אונו. באיזה הקשר שאלת את זה, בהקשר של הפישוט הלשוני? למה התכוונת?

ישיי:

באופן כללי. אם הם מרכזים המון ידע… אני לפחות יודע, אני בקשר איתם לגבי התחום שאנחנו עוסקים בו, לגבי פישוט לשוני ולגבי השלושה מרכזים שהם פעילים בהם.

ורד:

ענת, הייתם בקשר איתם?

ענת:

האמת שלא, אנחנו עושים את זה לבד.

אנחנו מפשטים את השיעורים שלנו עד כמה שניתן.

ורד:

את הטלויזיות, עשתה רוני, נכון?

ענת:

כן, נכון.

ורד:

כיום רוני עובדת איתנו גם. רוני עשתה את הטלויזיות האלו, את כל הסרטונים, ואת הפישוט הלשוני אתם באמת עושים יותר בעצמכם.

אני זוכרת את המערכים ששלחת לי פעם בכדי להסתכל עליהם ולעבור עליהם.

ענת:

נכון.

ישיי:

בקריית אונו יש מרכז למחקר של כל התחום של פישוט לשוני.

ענת:

טוב לדעת!

ורד:

טוב, אז ממש תודה רבה לכל מי שהצטרף אלינו.

בעוד שבועיים נפגש כאן עם תמר פוקס ממוזיאון ישראל ומיכל, שהיא מרכזת את התחום של החינוך המיוחד בחינוך ישראל. הם עושים שם עבודה… באמת כמו הגדולים בחו״ל. זאת אומרת, הם גם מוזיאון מאוד מאוד גדול והם יכולים להרשות לעצמם, אבל הם גם באמת מרימים פרויקטים שמאוד מעניין ללמוד מהם ולנסות ליישם אותם בעוד מקומות.

אז זהו. תודה רבה, ענת.

ענת:

בבקשה.

ורד:

תמשיכו את העבודה והפעילות שאתם עושים.

ענת:

נהנתי.

ורד:

זה בכל פעם מרגש אותי לשמוע אותך.

וזהו, תודה לכולם. נהיה בקשר.

משתתפת:

תודה רבה, היה מרתק.

ענת:

תודה.