ורד:

שלום לכולם! לי קוראים ורד ממרכז נגיש להכיר של עמותת לטם והיום אני מארחת פה שתי בחורות שמהרגע ששמעתי עליהן – הרעיון הקסים אותי והבנתי שהן חייבות להגיע ולספר לנו כאן.

אז, אור ושרון מ״מקומות שמורים״, תיאטרון מיוחד שמותאם ומונגש לאנשים עם לקויות נוירולוגיות, ככה הגדרתן את זה, אתן תסבירו יותר טוב בהמשך על מה מדובר.

מי שלא מכיר, עמותת לטם, אליה אני משתייכת, היא עמותה העוסקת בהדרכת טיולים של אנשים עם מוגבלויות. מרכז ״נגיש להכיר״, אשר שייך לעמותה, פועל למעלה מ 5 שנים ועוסק דווקא בחינוך לנגישות וקידום נגישות, כשאחד הדברים המרכזיים שאנו עוסקים בו זה בעצם עבודה עם מוזיאונים, מרכזי מבקרים ומוסדות תרבות, מתוך האמונה והתפיסה שתרבות היא דבר שכולם צריכים ויכולים להנות ממנו, ורצוי שיהנו ממנו.

אז, המפגש הזה הוא חלק מסדרת הרצאות שנערכת אחת לשבועיים, ובכל פעם אנחנו נוגעים בנושא של נגישות מכיוון אחר.

כמה מילים לפני שאני מעבירה את השרביט. אני אגיד לכם שהלקות שלי היא לקות טכנולוגית. עוד לא הכירו בזה בביטוח לאומי, אבל כרגע כל הגוף שלי רועד, הוא בהיסטריה.

אז כמה מילים לגבי הצגות נגישות. לפני זה, אני רוצה להגיד ולספר למי שנמצא פה שפתחנו רשימת תפוצה מיוחדת למשפחות מיוחדות. זו רשימה שכרגע נרשמו אליה 350 משפחות ואנחנו מפרסמים בה כל הזמן אירועים נגישים שמתקיימים. 

אז אני מזמינה אתכם, אם אתם מקיימים אירוע נגיש או אם אתם ממשפחה שזקוקה לנגישות, בבקשה צרו קשר ואנחנו נשמח גם לפרסם אתכם וגם לתת לכם את המידע בהתאם. מדובר באירועים, כמו שנשמע היום, המותאמים ללקויות השונות. ואם הם לא מותאמים לאחת הלקויות, אז אנו דואגים לתת את כל המידע מראש, אז זו פלטפורמה מעולה בשביל לפרסם וגם בשביל לשמוע ולדעת יותר על מה קיים.

אני אגיד גם, בעוד מילה, שאנחנו פותחים בסוף החודש קורס לרכזי נגישות במוזיאונים ואתרי מורשת. המטרה של הקורס היא באמת לעסוק בנושא הנגישות לעומק, לראות דוגמאות נפלאות הקיימות בארץ, לשמוע על העולם ולראות איך מכירים כל אחת מהלקויות ומתאימים עבורה את הפעילות, את ההדרכה, את התצוגה ואת כל השירות שלכם בצורה הכי טובה שאפשר.

אני רוצה רגע להגיד משהו על תרבות נגישה בארץ ובתוך הדבר הזה אני הכליל את הנושאים של סרטים והצגות, כי על מוזיאונים אנחנו מדברים פה הרבה.

הצילום גרוע, אבל פה ניתן לראות שלט שצילמתי בכניסה לקולנוע בדיזינגוף. כנראה שהיה שם סרט שקוראים לו ״קואלה״, זה היה לפני שנה בערך, של דיסני. יש פה איזושהי התייחסות לזה שהסרט כולל אפקטים ויזואלים, אורות מהבהבים, אשר עלולים להזיק לחולי אפילפסיה ואנשים עם רגישויות ויזואליות אחרות.

בעצם, השלט הזה אומר שכנראה שמישהו שם, שיושב בקופה או בהנהלה, הרעיון הזה של נגישות או התאמות לצרכים שונים, כאלה ואחרים, עלה לו בראש.

אז זה שימח אותי מאוד לראות את זה בסתם איזושהי הקרנה של סרט, אבל אם אני מסתכלת יותר רחב, אז היום, באתר האינטרנט של כל אחד התיאטראות, תהיה התייחסות לנושא הזה של הנגישות.

הרבה פעמים, ההתייחסות היא באמת בפן הפיזי והחושי. מה שיציגו לנו היום ״מקומות שמורים״ זה באמת סיפור אחר, שאני חייבת להגיד שכמעט ואין אליו התיחסות בארץ או בעצם אין כלל התייחסות אליו בארץ חוץ ממה שנשמע היום, אבל מבחינת נגישות ללקויות ראייה, ללקויות שמיעה וללקויות פיזיות נעשית הרבה יותר עבודה ויש הרבה יותר מודעות. אם זה ברמה של מקומות השמורים במיוחד לכסאות גלגלים, לאנשים שמגיעים עם כסאות גלגלים, או אם זה ברמה של מערכות שמע לאנשים עם לקויות שמיעה. הנה, למשל פה, דוגמה, אפשרות לקבל עזרי ראייה שמגדילים את מה שאנחנו רואים על הבמה בתיאטרון.

ובין אם זה הצגות מלאות ומונגשות לעיוורים ולקויות ראייה, שזה אחד הדברים הכי מקסימים שיש בעיניי, מיזמים מקסימים. למי שלא מכיר, הרעיון הוא שזו הצגה שמגיעים אליה אנשים עם לקויות ראייה, הם מגיעים לפני ההצגה והם בדרך כלל עולים לבמה ויכולים גם לגעת בחלקים מסוימים בתפאורה, הם נפגשים עם השחקנים בכדי שהם יכירו את השמות, הקולות והדמויות שהם משחקים. ואז, הם יושבים בהצגה ותוך כדי, על ידי אוזניות, הם מקבלים תיאור של מה שמתרחש על הבמה, שזו דרך באמת נפלאה להבין מה קורה שם בעצם.

תכף אני אראה לכם דוגמה של תיאור קולי, אבל זה בעצם דבר שקורה גם בבתי קולנוע. בבתי קולנוע, בעצם, הסרט הוא כולו מותאם לאנשים עם לקויות ראייה.

דוגמה לסרטים מונגשים, הם בעצם סרטים שבהם סוגרים את כל ההקרנה לטובת אנשים עם לקויות ראייה ובעצם מכניסים אל פס-הקול עצמו מכניסים את התיאור הקולי של מה שקורה, של מה שקורה על המסך.

בעצם, הרעיון הוא שזוהי ההנגשה לאנשים עם לקויות ראייה, שהם יכולים לראות את מה שקורה בהצגה או בסרט.

אם אנחנו מדברים על לקויות שמיעה, אז זו באמת האפשרות לקבל מערכות שמע המאפשרות להם לשמוע טוב יותר את כל מה שקורה על הבמה וגם את השחקנים.

ועכשיו, אני רוצה לעבור להנגשה שהיא באמת אחת החדשות שאני מכירה, ואני באמת לא מכירה כזה בארץ, הצגה לאנשים עם לקויות נוירולוגיות וקוגניטיביות.

אני רק אגיד לפני, שלפני שלוש שנים עשינו פרויקט במרכז הרצל בירושלים.

הם עשו אירוע לקהל מיוחד ויש להם מן הצגה שהיא נערכת בהר הרצל. הם הראו לי את ההצגה ואמרו לי ״תראי, אנחנו הולכים להציג את זה במסגרת היום הזה״.

עכשיו, מה שהיה מדהים בהצגה הזאתי, זה שהיא עברה בין חמישה קברים שונים בהר ואותו שחקן היה 5 דמויות שונות. בכל פעם הוא החליף דמות, הוא קפץ בין הזמנים והיה מאוד מאוד קשה להבין מה קורה שם. אמרתי להם ״תשמעו, חבר'ה, הצגה נגישה זה לא. בואו, אתם רוצים שנעשה עם זה משהו? אז בואו נעשה עם זה עבודה״ צימצמנו את זה באמת ל 2 דמויות המוצגות על ידי 2 שחקנים, שמדברים בשפה מאוד מאוד פשוטה, מסתובבים עם ציר זמנים ביחד בכדי לחבר כל הזמן אל התקופה שאנחנו נמצאים בה ועם היכרות מקדימה על מי כל אחת מהדמויות שהם הולכים להציג, ואז זה הפך להיות משהו שהיה אפשר להתייחס אליו כאל יותר נגיש.

אני חייבת להגיד, שהיום הם משתמשים בזה לכל הקבוצות של הילדים שלהם.

זה הסיפור ואני אומרת את זה בכל פעם מחדש, אבל זהו. עכשיו אני מעבירה אליכם.

אור:

אהלן, שלום לכולם.

אני רק אדייק לרגע את המצגת שלנו. אז, ״מקומות שמורים״ זו עמותה שבעצם מנגישה אירועי אומנות ותרבות לילדים ממגוון נוירולוגי.

מגוון נוירולוגי בעצם כולל אוטיזם, מוגבלות שכלית והתפתחותית, הפרעות קשב וריכוז, ויסות חושי, ובעצם מיועדת לכל ילד שלא מסוגל לראות היום הצגות ואירועי אומנות או תרבות בתנאים שהם מוצעים כיום.

אני רק אגיד שהמצגת היא באנגלית, אבל אנחנו כמובן נדבר בעברית וגם נדלג על כמה קטעים ממנה, כי היא מיועדת בעיקרון להרצאות שלנו בחו״ל.

שרון:

אז, אנחנו אור ושרון. אני שרון גבריאלוב ואני בהכשרתי שחקנית ויוצרת עצמאית, ההתמחות שלי זה תיאטרון לילדים ואני על תקן המנהלת האמנותית ב״מקומות שמורים״ ומייסדת שותפה.

אור:

אני אור אלתרמן ברנע, אני גם מייסדת שותפה ואני מנהלת את העמותה,

אני יזמית חברתית ואמא לילד על הספקטרום, כשבעצם ככה התגלגלתי לכל זה.

לגבי העמותה שלנו, חשוב לי מאוד להדגיש שהיא פונה למגוון נוירולוגי, אבל גילינו מהר מאוד ש״מגוון נוירולוגי״ הוא ביטוי שהוא הרבה פחות מוכר בארץ, אז החלטנו להגדיר לאנשים מה אנחנו עושות אם אנחנו פשוט אומרים ״אוטיזם״, שזה משהו שרוב האנשים כן מכירים.

אז רק לדבר שנייה במספרים, היום אנחנו מדברים בארץ על 1 מכל 65 ילדים שמאובחן על הספקטרום, על כל אחד מגווניו. בארצות הברית זה עומד על 1 ל- 59 ובבריטניה זה עומד על 1 ל 90, שזה אומר – הרבה מאוד ילדים.

אני חושבת שבאמת אפשר להכריז על ישראל כאיזושהי אימפריה של תיאטרון ילדים. יוצאות משהו כמו 50 הצגות ילדים חדשות בשנה, שזה המון. נכון לעד לפני 4 שנים, שזה עד לפני שאנחנו התחלנו לפעול, אפס מהן היו מונגשות.

כשאני חיפשתי לילד שלי הצגה, לא הצלחתי למצוא שום דבר.

ב4 שנים האחרונות בהן אנחנו פועלות המצב השתנה לטובה, אבל כמובן שאנחנו ממש עוד בתחילת הדרך. זה אומר שיש פה אחוז מאוד מאוד גדול של ילדים שנשארים מחוץ לתיאטרון.

הם נשארים מחוץ לתיאטרון גם בעיקר, ואני רואות את זה בכל פעם שמגיעים אלינו הורים, כי ההורים שלהם פשוט מפחדים לקחת אותם.

הם מפחדים מהתגובות של הקהל, הם מפחדים מהתגובות של הילדים עצמם והם חושבים שהילדים שלהם לא יצליחו להחזיק בהצגה והם מפחדים שהילדים שלהם, אולי, לא יבינו את ההצגה ולא יהנו וזה בעיקר נראה להם כמו טרחה וסבל נוראי – שזו כמובן החוויה ההפוכה לגמרי של רוב ההורים, שפשוט לוקחים את הילדים שלהם להצגות ומתייחסים לזה כאל בילוי תרבותי ומשפחתי.

אז, זה באמת אחוז מאוד מאוד גדול של ילדים שנשארים מחוץ לתיאטרון, שזו מחשבה בלתי נסבלת, מבחינתנו.

מה זה אומר שהם לא יכולים להיות בהצגה? זה אומר שיש סיכוי מאוד גדול שהם יחוו איזשהו עומס רגשי, חושי או קוגניטיבי.

בדרך כלל, זה יכול לבוא לידי ביטוי ברגישות לסאונד או ווליום מאוד מאוד גבוהה, שזה משהו שמאפיין הרבה מאוד הצגות ילדים, או כל העניין של להיכנס לאולם שהוא חשוך, או כמו שוורד הזכירה למשל בקולנוע לגבי האורות המתחלפים וכדומה.

זו יכולה גם להיות החוויה של להיכנס לאולם, עם כל הילדים והמשפחות. כל מי שהיה אי-פעם בהצגת ילדים גדולה מכיר את התחושה הזאת כשהוא נכנס ויש מלא רעש ובלאגן והשורות מפוצצות ואין לאן לזוז, ובטח שאי אפשר לקום ולהסתובב.

וגם החוויה של להגיע בכלל למקום שהוא לא מוכר בשום צורה וכל החוויה היא חדשה.

כל זה ביחד, באמת הופכים את העניין לא ל״לא נוח״, אלא לבאמת בלתי נסבל, עבורם. וכל המטרה שלנו היא להפוך את כל המגבלה הזאת, שהיא לא המגבלה של הילדים אלא היא בעצם המגבלה של התיאטרון כמו שהוא מוצג עכשיו.

אז, מה זה בעצם אומר? איך אנחנו בעצם עושות את זה?

שרון:

בעצם מלפני כמה שנים במסגרת העבודה שלי, גיליתי שיש דבר כזה שנקרא באנגלית Relaxed Performance. התחלתי לחקור את זה ובעצם יצאנו לדרך, ללמוד את זה יחד, זו הדרך שלנו מאז.

אז מה זה בעצם הצגה רגישה? אנחנו תירגמנו את ה Relax Performance, ל״הצגה רגישה״ בעברית.

מה זו בעצם ״הצגה רגישה״ ומה זה ״הצגה חושית״ ולמה צריך את זה בכלל, בעצם?

אז, בהמשך לכל מה שאור הסבירה עכשיו על מה שעלול להוות איזושהי הצפה רגשית וחושית, או חרדות לילד שמגיע להצגת תיאטרון או לכל אירוע תרבות, או כל אירוע, למרות שאנחנו מתמקדות בתרבות, צריך איזשהן התאמות בכדי שהוא בעצם יוכל להיות במרחב הזה ולצרוך את התוכן הזה.

אז, זו בדיוק המהות של ״הצגה רגישה״. הצגה רגישה, היא כל כולה עבור הקהל, דבר ראשון, החל מהיווצרותה.

בארץ, בעצם, לא היו קיימות שום הצגות כאלה ומה שעשינו בתחילת הדרך זה לקחת הצגות איכותיות ביותר, ממיטב התיאטראות ולעבוד עם היוצרים והיוצרות הכי הכי טובים בארץ, כמובן… בעינינו, בעיקר לפי הטעם האומנותי שלי. הצגות שיש להן איזושהי נטייה טבעית למה שנקרא קהל של חינוך מיוחד, כי לא כל הצגה יכולה לעבור התאמה. ובצעם, לעשות לאותה הצגה גרסה נוספת, שזו גרסה ״רגישה״.

חלק מהחזון שלנו, מלכתחילה, היה שיום אחד מקומות שמורים יוכלו גם להפיק וליצור באופן עצמאי תוכן שכזה. זה קרה עם הצגה שנקראת ״זהר״, שקצת נספר עליה אחר כך, אבל כיום כן קיימת הצגה כזו.

אז בעצם, מה זה אומר?

דבר ראשון, זה לא רק התוכן של ההצגה עצמה. זה בעצם כל המעטפת כולה.

סביב מכילה, סביבה שנותנת ביטחון ושקט לילד ולמשפחה שמגיעים.

אז קודם כל, את חומרי ההכנה אפשר לקבל כבר באתר שלנו, לפני שמגיעים להצגה. בסביבה הטבעית של הילד הוא יכול, במחשב הביתי שלו, לראות מי השחקנים, איך נראית התפאורה, מהם האביזרים וסיפור חברתי.

אז חומרי ההכנה הם בשביל להגיע לסביבה הכי הכי רגועה ומכילה.

אור:

הם גם לא מחויבים, בשום צורה, לשבת 45 דקות בכיסא שלהם בשקט ולראות את ההצגה. הם יכולים לקום, להסתובב, לצאת, להיכנס ולדבר, לאף אחד לא אכפת, אין אצלינו בכלל את המונח הזה ״להפריע״, זה לא קיים מבחינתנו וגם השחקנים יודעים את זה. אף אחד לא יעצור את ההצגה וכמובן שהציפייה היא שאף אחד, גם מההורים, לא יעיר לאף ילד שהוא מרעיש או מפריע.

שרון:

כן. אצלינו, כל תגובה היא תגובה טובה. אין שום שיפוטיות בנוגע לתגובות.

בהצגה עצמה, אם זו הצגה שעברה התאמה או הצגה עם תוכן מקורי, זה לא משנה , מבחינת עוצמת הסאונד והתאורה – הם יהיו פחותים בכדי לא לעורר איזשהן חרדות או להוות איזשהן טריגרים.

אז, סיפור חברתי זה בעצם מושג מעולם התקשורת באוטיזם, בעצם.

יש את מה שנקרא ״סרגל מטרים״ או ״סרגל כלים״, אתם יכולים לראות את הכל גם באתר שלנו. זה פשוט מן רצועה כזו שמפרקת את ההצגה מההתחלה ועד הסוף שלה. הילדים יכולים לשבת עם זה, אנחנו מדפיסות את זה לילדים, הם יכולים לשבת עם זה וזה בעצם מקנה להם איזשהו ביטחון כשהם יודעים בדיוק מתי זה מתחיל, מה קורה במהלך ההצגה והכי חשוב – מתי ואיך זה נגמר. כלומר, זה הכל לגבי ״ספוילרים״. כמה שיותר – זה יותר מבורך, זה באמת נותן להם איזושהי תחושה של ביטחון ואף שליטה על המצב, כשאין הפתעות.

כשאין הפתעות, הם רגועים יותר והם יכולים לשבת בסבבה ולצפות בהצגה.

ורד:

אני רק אגיד שאני הרבה פעמים מדברת על משהו שנקרא ״סיפור ויזואלי״ וזה נורא מזכיר את מה שאתן מדברות. לפני המוזיאונים, למשל, בכניסה למוזיאונים ובאתר האינטרנט, אפשר לייצר משהו דומה למה שאתן מתארות, בכדי שהם יבינו לאן הם מגיעים. אז זו בעצם אותה הכוונה.

שרון:

נכון, זה בעצם שם נוסף של זה.

עכשיו, בנוסף, בכל מקום בו אנחנו מתארחות, בין אם זה כנסים ותיאטראות וכדומה, אנחנו דואגות שיהיה אזור שקט. מה זה אומר בעצם? כמו שאמרנו, הילדים יכולים לצאת ולהיכנס חופשי ואם למישהו יש איזושהי הצפה והוא צריך לקחת רגע להירגע, אז אנחנו דואגות שיהיה איזשהו חדר שקט, או לפעמים אנחנו עושות אוהל שקט, שזה בעצם מן מרחב שהוא באמת מהווה איזשהו ניתוק מהסיטואציה שכרגע הילד היה בה והוא פשוט שקט. שזה נחמד גם למבוגרים, דרך אגב.

בכל מקום בו נתארח ובעיקר בפסטיבל השנתי שלנו… לא ציינו, אבל בעצם הכל התחיל מפסטיבל שנתי תחת אותו שם, ״מקורות שמורים״, שקורה אחת לשנה.

הבסיס להכל וחשיבות נורא גדולה, זה המתנדבים והמתנדבות שלנו. בעצם אנשים שהצטרפו אלינו לאורך הדרך וכשמתקיימת הצגה – הם שם. הם מן ״הגנה״ מרחבית, במרכאות.

התפקיד שלהם, הוא שלא יתקרבו יותר מדי אל הבמה, עד כמה שהשחקנים מגדירים להם מראש. כלומר, שלא יכנסו למרחב של ההצגה. וגם באיזשהו מקום, לשחרר את זה קצת מההורים.

כלומר, הם לא על תקן של בייביסיטר, ממש לא, אבל הם שם והם חלק מהמהות של הדבר הזה. של ״בואו, שמרנו לכם מקום. תיהנו, תהיו רגועים יותר ואל תהיו בלחץ של ׳הילד שלי עכשיו רץ׳ או ׳הילדה שלי עכשיו מסתובבת׳. זה בסדר, יש שם מישהו שישמור עליהם.

מבחינת העבודה האמנותית, אז כמו שאמרתי, במהלך השנים אנחנו משתפות פעולה עם תיאטראות מדהימים בארץ, עם יוצרות ויוצרים עצמאיים ולרוב, מה שעשינו עד עכשיו, זה לקחת הצגות קיימות ולעשות להם התאמה.

בימים כתיקונם, כשאין מגיפה עולמית במהלך השנה, אני הולכת לצפות בכמה הצגות שאני בוחרת, יוצרת קשר עם התיאטרון ועם היוצרים והולכת לראות אם בכלל אפשר וזה מתאים והאם אפשר לעשות התאמה להצגה. ואז, אני יוצרת קשר עם אותם יוצרים ומתחילים את העבודה המשותפת.

זה בדרך כלל מיועד להצגות שיופיעו אצלינו בפסטיבל, אבל בגלל שהעניין כל כך התרחב, אז היום אני לא הולכת רק במטרה לבחור הצגות לפסטיבל, אלא פשוט כדי שיהיה לרפרטואר.

אני אסביר את זה בצורה הכי הכי פשוטה – כשאנחנו עושות התאמה להצגה, זה כמו מן תו תקן כזה שאומר שההצגה היא הצגה רגישה והיא מתאימה לקהל עם שונויות קוגניטיביות. המטרה שלנו, היא להפיץ את זה כמה שיותר ולבוא ולהגיד ״חבר'ה, זה נורא נורא פשוט וזה גם לא כרוך באיזשהם אמצעים כלכליים אסטרונומיים״.

יש קהל מסוים שהוא בעל-כורחו מודר מהצגות תיאטרון או פעילויות תרבותיות לילדים, בגלל כל הסיבות שאור מנתה, ואין לי שום סיבה להמשיך עם זה.

אפשר, בתוך לו״ז חודשי של המתנ"ס, התיאטרון או העירייה, לשבץ משבצת ״רגישה״.

בין השאר, עשינו שיתוף פעולה עם הפסטיבלים שלפי דעתי הם הפסטיבלים הכי טובים.

אור:

שרון כבר התחילה באמת להזכיר את זה, אז בעצם, מבחינתנו, מעבר לעבודה האומנותית שזה כמובן מהות ועיקר העניין, גם באתר ובעיקר בפסטיבל שלנו ששם זה מאוד מאוד עקרוני, נשתדל שתמיד יהיה סרטון שמראה את המקום ואת החוויה שהם הולכים להגיע אליה. ממש מן מסלול מצולם כזה, דרך 100 קופות ועד הדרך לאולם ואיך נראה האולם, על מנת להכין אותם מראש.

ואז, כשהם מגיעים למקום, הוא כבר לא מאוד מאוד זר להם.

חוץ מזה, יש את החומרים שאתם יכולים לראות פה.

יש דף כללי, כמו שאתם רואים, ״מה מצפה לי כשאגיע למופע?״.

הכל פה כמובן בסמלים שילדים, למשל, שנמצאים בגני התקשורת זה מאוד מאוד מוכר להם, מה שמכין אותם בעצם לאיך מתנהלת ההצגה ומה הולך לקרות.

אחרי זה, יש דף יותר כללי שבדרך כלל יציג את השחקן או השחקנית כמו שהם, בלי האיפור והתלבושת וגם עם האיפור והתלבושת.

באופן כללי, בהצגות שלנו, אין כמעט בכלל שחקנים מחופשים באופן שאי אפשר לזהות אותם.

ואז, חלקים מהתפאורה, חלקים מהאביזרים, חלקים מהסצינות מתוך ההצגה מצולמות ואת הסרגל הזה, שאנחנו תמיד נחלק בכניסה להצגה, שממש לוקח את המופע ומחלק אותו לפי סצנות.

ואין דבר יותר מרגש מלראות ילדים יושבים באולם וממש עוברים דבר דבר ורואים ״אה, עכשיו אנחנו בשלולית. עכשיו הוא עצוב בבית״. וזה מדהים לראות איזה עוגן זה נותן להם וכמה זה עוזר להם ליהנות מההצגה, תחושת הביטחון הזו שהם יודעים מה כבר קרה, מה הולך לקרות וגם כמה מתקרבים, למשל, לסוף. זה באמת אחד הכלים הכי הכי משמעותיים, מבחינתנו.

ורד:

אני מתעלפת פה מהתרגשות, רק שתדעו.

אור:

שרון הזכירה פה את ״החלל השקט״. אז באמת, ככל שעבדנו, הבנו שלמצוא חלל שקט במקומות שאנו מגיעים אליהם זה לא תמיד פשוט, כי לפעמים באמת יש רק את האולם של ההצגה, אז באמת הבאנו את המודל של האוהל. זהו אוהל שפשוט נמצא בחוץ וילדים שחווים איזושהי הצפה חושית יכולים להיכנס לשם לרגע להירגע, להיות בשקט, בחושך שלהם, עד שהם מרגישים מוכנים לחזור להצגה.

עוד אמצעי הנגשה שיש לנו זה אוזניות חוסמות רעש, לילדים שהסאונד יכול להיות להם קצת חזק מדי. בהגדרה, ההצגות שלנו הן לא עם ווליום חזק. 

ההצגות שלנו מוגבלות על למקסימום 70 איש.

שרון:

עוד לפני שהמציאו את הקורונה.

אור:

נכון, עוד לפני שהתחילו את הקורונה כבר היינו בקפסולות.

כשהמטרה היא גם כי חוויה של עומס של אנשים יכולה להיות לא נעימה, אך גם כדי לאפשר לילדים לזוז בחלל כמו שהם רוצים מבלי שהם צריכים להקים שורה שלמה רק בכדי לעבור.

אבל בכל זאת, יש אוזניות למי שמרגיש יותר בטוח ויש גם Stress balls לילדים צריכים איזושהי תחושה למשהו שהוא יותר חושי.

יש לנו מדבקות תקשורת. בגלל שההצגות שלנו, מעבר לזה שהן רגישות ונגישות ומונגשות, אז יש בהם גם הרבה מאוד אלמנטים חושיים.

זה אומר, שהרבה פעמים השחקנים עובדים ביחד עם הקהל.

הקשר האישי הזה, בין השחקנים אל הקהל, זה משהו שהוא מאוד מאוד חשוב לנו.

גם הקהל ניגש אל השחקנים במהלך ההצגה, אבל גם השחקנים ניגשים אל הקהל.

והרבה פעמים, הרבה ילדים לא רוצים בכלל שהשחקנים ידברו אליהם.

עכשיו, זה מדהים, כי בהרבה פעמים גם בהצגות לא מונגשות השחקנים ניגשים אל הקהל בצורה מאוד מאוד לא רגישה ויש הרבה ילדים שזה בכלל לא בא להם טוב.

אז, לנו יש מדבקות לילדים שבכלל לא רוצים שידברו איתם או יפנו אליהם.

ילדים שהרבה פעמים נמצאים על הספקטרום ולפעמים נורא קשה לקרוא את התגובה שלהם, הם רוצים שיפנו אליהם אבל השחקנים לא כל כך בטוחים, כי אולי הם לא כל כך וורבאליים, אז יש מדבקות לילדים שכן רוצים ועוד מדבקה לילדים שיסכימו שיצלמו אותם לצורכי שיווק ופרסום.

וכמובן, צוות המתנדבות שלנו שהולך איתנו, ברובו הגדול וזה מאוד מרגש להגיד, בעצם מהפסטיבל הראשון שלי.

בדרך כלל זו מסה כזו, כשזה קשור לפסטיבל שתכף נדבר עליו, מאחר והוא שלושה ימים ויש בו הרבה מאוד הופעות, אבל גם בהצגות קטנות אנחנו מאוד משתדלות שיהיו 2 או 3 מתנדבות שיסייעו למשפחות ולילדים.

וזהו, זה הפסטיבל הראשון, בואי נספר עליו!

שרון:

הפסטיבל הראשון התקיים באוגוסט 2018.

כשהתחלנו את הרעיון הזה ולפני שנסענו לניו-יורק ללמוד את זה, נסענו בידיעה שאנחנו רוצות לעשות פסטיבל בארץ שהוא כל כולו קשור בהצגות רגישות. אז סבבה, נסענו עם המחשבה הזאתי, למדנו את זה וחזרנו מניו-יורק עם ידיעה מוחלטת וברורה שאנחנו עושות את זה. עכשיו קיבלנו מסה גדולה של כלים ויופי טופי, אבל עם קצת חוצפה ותעוזה הרמנו את הדבר הזה, בעצם את הפסטיבל הראשון, ב3 חודשים.

הפסטיבל הראשון שהתקיים במוזיאון תל-אביב ומהרגע שפתחנו את המכירה, בתוך שבוע כל הכרטיסים נמכרו והיו הצגות שתוך יומיים כל הכרטיסים נגמרו אליהם.

עכשיו, שוב, כמובן שלא מדובר במסה של כרטיסים, כי הכל מוגבל, אבל עצם הביקוש וההתעניינות בזה הייתה מאוד מאוד מרגשת.

הפסטיבל הראשון, בעצם התקיים במשך יומיים במוזיאון תל-אביב ולאחר שהפסטיבל הסתיים כאילו נפרץ איזשהו סכר וקיבלנו המון המון פניות.

בינתיים, אתם יכולים לקרוא קצת נתונים על הפסטיבל.

התחלנו לקבל פניות גם ממשפחות ששמעו על הפסטיבל ושלא הצליחו להגיע, וגם מכל מיני מרכזים קהילתיים או רכזות תרבות מעיריות, והתחיל להגיע ביקוש מאוד מאוד גדול.

עכשיו, אנחנו רק 2 שעושות את הדבר הזה, אבל שינסנו מותניים ודבר ראשון, הבנו שזה לא יכול לקרות רק פעם אחת בשנה, זה משהו שמצריך איזושהי פעילות שוטפת שנתית. ואז אמרנו ״אוקיי, סבבה. אנחנו עושות את זה״ ובעצם התחלנו כל מיני שיתופי פעולה.

הפסטיבל הראשון, כמו שאמרתי, ב 2018, היו בו 6 הצגות, הוא התקיים יומיים ובאו כ 500 איש.

הפסטיבל השני שכבר התקיים בסינמטק תל-אביב, היה 3 ימים והיו בו 9 הצגות. עכשיו, זה לא רק הצגות, זה גם מופעי מחול או מופע מוזיקלי. כבר הגיעו אליו 650 איש, פחות או יותר.

בפסטיבל השלישי כבר הייתה קורונה, אז הכל קרה און-ליין.

הכל היה, דרך אגב, פתוח. זאת אומרת, אנשים לא היו צריכים לשלם על התוכן הזה, במשך 5 ימים ו 8 מופעים, אז אנחנו מניחות שצפו בזה קרוב ל 1000 איש.

אין לנו תמונה של הפסטיבל האחרון.

הפסטיבל האחרון שהתקיים במוזיאון ישראל בתל-אביב היה 3 ימים וזה מאוד מאוד מרגש, כי זה היה סוף סוף פרונטלי, אחרי שנתיים. 

אור:

אני בינתיים אראה להם תמונות.

שרון:

תראי להם תמונות של הצגות שעבדנו איתן, שנחשבות ברפרטואר שלנו.

יש דברים שהם תפורים במיוחד בעבור הפסטיבל, כמו ״טרמפ עם ליצנים״. אלו דברים שהם בדרך כלל יותר ספציפיים ואנחנו מתאימות אותם אל המקום שבו אנחנו מקיימות את הפסטיבל, אז זה במקרה הזה.

בפסטיבל האחרון שלנו, מאחר והוא התקיים במוזיאון ארץ ישראל, אז לקחנו 2 ליצנים והם היו כאילו עובדי הניקיון.

אחר כך אתם תראו איזשהו וידאו קצר על ילד מהמם שמגיע תמיד.

זה שיתוף פעולה עם הצגה של תיאטרון הקרון. זו הצגה לחמישה ילדים, יש לנו גם דברים כאלה, כמו ״מטריית הקסם״.

אור:

אז, שרון כבר בעצם סיפרה לנו על הפסטיבלים. אז בעצם, כבר היו ארבעה פסטיבלים שנתיים שאפשר להגיד שבעצם, זה פסטיבל בפורמט שהוא יחיד מסוגו בעולם, אין פסטיבל שנתי שקורה פעם בשנה והוא כולו כולו מונגש.

שרון:

אבל כן יש, בעצם, פסטיבלים ובעיקר ברחבי אירופה שתמיד תהיה בהם הנגשה ומשבצות רגישות. זו השאיפה שלנו – שזה יהיה בכל האירועים בארץ, לשם אנחנו חותרות וזה שיתופי הפעולה שאנחנו מאוד מחפשות ואנחנו עושות את זה לא מעט עם פסטיבלים בחו״ל.

אור:

אז, באמת היה את הפסטיבל הראשון ובאמת נפתח איזשהו סכר מטורף. גם פניות מגופי תרבות וגם מהורים ומצאנו את עצמינו משתפות פעולה עם הרבה רשויות מקומיות שנכון להיום, מזמינות מראש 7 הצגות לאורך כל השנה, שזה בעצם הדבר שהכי מרגש אותנו, כי הרעיון זה באמת לא ליצור משהו שקורה פעם בשנה וצריך לחכות אליו פעם בשנה, אלא שפעם בחודש… שלא לדבר על פעם בשבוע, אבל נתחיל מפעם בחודש – יש אופציה להורים לאן לקחת את הילדים שלהם.

אז יש לנו שיתופי פעולה מדימונה ושדרות ועד עכו, ואנחנו מקוות השנה להרחיב את זה כמובן כמה שיותר.

יש לנו שיתופי פעולה עם כל מני גופי תרבות. היה לנו שיתוף פעולה של הקרנה מונגשת בסינמטק תל-אביב, היה לנו יום חושי שלם במוזיאון תל-אביב.

הרבה משיתופי הפעולה האלו התחילו להתניע רגע לפני הקורונה, ואז קרתה הקורונה. אנחנו מאוד מקוות לחדש את שיתופי הפעולה האלו עכשיו.

יש כמה מוזיאונים שבאמת פנו אלינו יש כל מני תוכניות על הפרק.

יש לנו שיתוף פעולה, לא בעולמות התרבות והאמנות, אבל יש לנו שיתוף פעולה עם מרכז ״ביג״, למשל, שפעם בחודש הם עושים מרכז שקט, בכל יום ראשון בראשון לחודש. הם בעצם עושים מרכז קניות שיש בו הרבה תשומת לב לתאורה וסאונד, וכל הצוות שם עובר הדרכות שוטפות, ומאפשר למשפחות לבוא לחווית קניות קצת אחרת, הרבה יותר נעימה, גם לטעמינו. זה פרויקט שאנחנו הנענו אותו וייעצנו בו והכל, אבל הוא צובר תאוצה מחודש לחודש וזה מדהים. עכשיו אנחנו עובדים על לעשות, גם שם, נפתח סינמה סיטי בביג באשדוד והם רוצים לעשות הקרנה נגישה פעם בחודש וזה מאוד מאוד מרגש אותנו, כי זה ממש מראה איך כל שינוי מוביל לעוד שינוי ועוד שינוי.

יש לנו שיתוף פעולה עם סל תרבות, על באמת לייצר משבצת מיוחדת לגני תקשורת. כי בעצם, גני תקשורת וגנים של חינוך מיוחד מקבלים היום את סל התרבות שמקבלים כל הגנים. וכמו שאני מקווה שכולנו הבנו עד עכשיו, זה לא בהכרח מתאים.

אז, ליצור משבצת מיוחדת של הצגות מונגשות, של סל תרבות ייעודי לגני חינוך מיוחד.

יש לנו אפילו שיתוף פעולה עם הפסטיגל, שזאת כבר שנה שנייה, שזה באמת האירוע הכי לא מונגש במהות שלו, אבל גם לילדים… אנחנו לא מחליטות בשביל ההורים והילדים איזה תוכן הם יצרכו או לא יצרכו. ואם ילד נורא נורא רוצה ללכת לפסטיגל והוא צריך רק א׳, ב׳ ו-ג׳ שיאפשרו לו ללכת לפסטיגל, אז מבחינתנו, אנחנו נתן לו גם את א׳, ב׳ ו-ג׳ בשביל זה. בין אם זה סיפור חברתי שיצרנו במיוחד לפסטיגל, או אם זה אוזניות מיוחדות שמחלקים שם בכניסה, או כל דבר. אנחנו מבחינתנו, זה כמה שיותר לפתוח את האופציות.

אז בעצם, מה שהתחיל בתור פסטיבל אחד, רעיון לפסטיבל, הפך היום לעמותה עם באמת הרבה מאוד פעילות ושיתופי פעולה עם פסטיבלים בארץ.

שרון:

אני אספר על משהו שאנחנו מאוד גאות בו.

בעצם, אני לא יודעת אם אתם יודעים, אבל קיימים מספר פסטיבלים להצגות ילדים בארץ, חלקם מאוד מאוד ותיקים.

אני, מבחינתי, שלושת הטובים ביותר הם – פסטיבל חיפה להצגות ילדים, פסטיבל הקרון של תיאטרון הקרון והפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות בחולון, כשאני חושבת שאילן, המנהל שלו, נמצא כאן איתנו.

ובעצם, מה שהתחלתי להגיד מקודם, זה נראה לנו בעצם מאוד הגיוני שגם בכל פסטיבל שכזה, פסטיבל מסחרי שכזה, צריכה להיות משבצת עבור קהל, כמו שאמרנו, שמודר בעל-כורחו, שלא מגיע לאירועים האלו, שאין לו את האפשרות הזאת מכל כך הרבה סיבות.

ונוצרו שיתופי הפעולה המדהימים האלה, שבעצם כל פסטיבל, בתוכניה הגדולה שלו, לקח הצגה רגישה, על כל המשתמע מכך.

שזה אומר, בעצם, שאנחנו בזמן אותו פסטיבל מגיעות, פותחות את השולחן שלנו עם חומרי העזר וחומרי ההכנה, יש את כל הפירוט גם באתר של אותו פסטיבל, וההצגה עצמה מתקיימת בין אם זה במקום טיפה פחות המוני, מבחינת הלוגיסטיקה, או בין אם זה ביום שהוא טיפה פחות עמוס מבחינת הלו"ז.

שיתופי הפעולה, אני חייבת לציין, תמיד היו מדהימים. הקורונה באה וטרפה את כל הקלפים מחדש, אבל זה אחד הדברים שגם אני, באופן אישי, נורא נורא גאה בזה וגאה בשותפים שלנו.

אני יכולה לתת דוגמה, למשל, כשעשינו את שיתוף הפעולה לראשונה עם פסטיבל חיפה, אז קבענו שתי הצגות ברצף וממש תוך יום אחד, ואני לא מגזימה, פשוט נגמרו כל הכרטיסים! ולזה הקצבנו 70 כרטיסים להצגה, שמבחינתו זה טירוף של כמות קהל.

זה רק מוכיח, שוב ושוב, עד כמה הביקוש לכך גבוהה ואיזה צמא יש למשפחות האלו לקחת את הילדים שלהם להצגה של תיאטרון הקרון, או אורנה פורת, תיאטראות כאלו שכל הילדים בארץ זוכים ללכת אליהם ואין שום סיבה שגם המשפחות האלו לא יוכלו להנות מהם.

מה שנקרא, ברגע שמתחילים – אי אפשר לחזור לאחור. כלומר, אתם לא יכולים לעשות משבצת מונגשת פעם בשנה ואז לא לעשות את זה.

זה כמו מבחינת, נגיד, נגישות ישראל וכל מה שקשור בנגישות.

אתם בונים רמפה לאנשים עם מוגבלויות פיזיות שמתניידים בכיסאות גלגלים – אתם לא תורידו את הרמפה! זהו, הרמפה קיימת כי הנגשתם את המקום ואתם מחויבים על פי החוק, אז מבחינתנו זה הינוח, זה אותו דבר.

ורד:

אני חושבת שזה גם איזשהו מן ביצה ותרנגולת.

זאת אומרת, ברגע שעשית את זה, אנשים מבינים שזה אפשרי והם גם דורשים את זה.

זאת אומרת, הם באמת מבינים שהם יכולים לקבל את זה בצורה מותאמת אליהם, ואז כבר אי אפשר לחזור אחורה.

אני גם אגיד שמירי פלמח כתבה פה בצ'אט ושאלה ״האם ילד רגיל יהנה מההצגות?״, היא שאלה כי כל העשייה שלכם יכולה להתאים לכל ילד והיא יכולה להיות דרך איכותית יותר, ברורה ומעניינת.

שרון:

התשובה הקבועה שלי וגם הכי הכי קלה, היא שקודם כל, כל הצגה רגישה מתאימה לכל הילדים, אבל לא כל הצגה רגילה מתאימה לכל הילדים.

למשל, בשבת האחרונה שיחקנו את ״זהר״ ופתחנו את הכרטיסים לכולם. זאת אומרת, אנחנו לא מגבילות את סוג הקהל. אנחנו כן שמות איזושהי הערה בתיאור ההצגה ואומרות ״תשמעו, ההצגה פתוחה לכולם. זה אומר שאתם צריכים להבין שאתם מגיעים למרחב מכיל ויתכן שיהיו תגובות שונות, אבל כל תגובה מתקבלת בברכה ואתם צריכים לקחת חלק בחוסר השיפוטיות הזו וחוסר הביקורתיות הזו״, וזה מדהים.

כאילו, זה ממש שילוב מלא. הרי, הילדים הם לא ה״בעיה״, במרכאות. כלומר, הילדה שלי, שאין לה שום שונות קוגניטיבית, חוץ מזה שהיא נורא נורא שובבה, יושבת ויש איזשהו ילד שמשמיעה קולות והוא מבטא את עצמו ואת ההתרגשות שלו מההצגה, וזה שהוא מתהלך הלוך-ושוב ומשמיעה קולות ואת הרעשים שלו – היא לא רואה את זה, היא פשוט רואה את ההצגה.

זה אנחנו, המבוגרים, שכבר שמים על זה כל מיני פילטרים ושיפוטיות שונה ומשפיטים את זה, בעצם, אל עבר הילדים שלנו.

אז אנחנו באות ואומרות ״רגע, תעצרו שנייה. אפשר גם אחרת״.

אני יכולה להבין שיכולים להיות אנשים שגם יגידו ״רגע, אבל זה לא מתאים לי, כי גם לי קשה״. אני יכולה להבין את זה בתור מישהי שסובלת מרגישות-יתר לרעשים. אבל, אנחנו באות ומציעות את האופציה הזאת.

אז כן, ההצגות הרגישות מתאימות לכולם.

כשתשבי, את לא תגידי ״ואי, רגע, זו הצגה רגישה״, אבל את כן תשימי לב שהיא אולי יותר חושית, למשל.

כמה תגובות יפות שקיבלנו, זה שלא משנה כמה אנחנו עכשיו נשב בזום ונסביר את זה, או שנפגש ואני אסביר לך – עד שלא תבואי לראות את ״זהר״, שזו הצגה חושית ורגישה, את לא תביני. את לא תביני מה זה אומר מבלי להיות נוכחת בכל המכלול ובכל החוויה הזו, מבלי להיות נוכחת פיזית.

בתור יוצר, כשאני רוצה להגיע לאיזה מקום או לחוות איזושהי חוויה ואין לי את האפשרות, אז אני פשוט עושה על זה את ההצגה.

אז החלום שלי, זה לראות את הזוהר הצפוני. זה חלום שעוד לא הגשמתי במציאות, אבל עשיתי עליו הצגה.

אז, ״זהר״ היא בעצם ההצגה הראשונה של מקומות שמורים וכל העבודה עליה התחילה בצורה שונה, לא בצורה המקובלת של שחקנים שמתכנסים בחדר החזרות ויש מחזה, רעיון, ואז מתחילים חזרות ובודקים וכדומה, במשך כמה חודשים וממשיכים. 

אנחנו התחלנו בללכת לגן תקשורת בתל-אביב. פעם בשבוע, נפגשנו עם שמונה ילדים מופלאים ועם הצוות החינוכי שהיה איתנו לגמרי בתוך התהליך הזה.

ובעצם, היה את הרעיון. היה לי ברור מה הסיפור של ההצגה, מי הם שלושת הדמויות ומה העלילה, אבל מתוך זה, פירקתי ובכל פעם חקרנו יחד עם הילדים, כי המטרה הייתה ללמוד דרכם ולבדוק איתם וכן, קצת עליהם, מה יכול להתאים, מה צריך לרדת, מה אפשר לשפר, מה אולי כדאי לחזק, לגבי כל מני דברים.

למשל, אור וחושך, מרקמים וטקסטורות שונות של חומרים, סאונדים שונים ובעצם, את כל הדברים שעשינו במשך חודשיים, וככה התגבשה לה הצורה של ההצגה.

מיד אחרי זה, רק אז, נכנסנו לחדר החזרות ואת כל מה שלקחנו מהמפגש עם ילדי גן חורש המדהימים, מהמפגשים איתם, עיבדנו לכדי ההצגה השלמה.

ההצגה ״זהר״, שבעצם נולדה בקורונה ועברה המון תהפוכות בשנתיים האחרונות, בגלל המציאות המאתגרת. והיא מוקדשת לילדים האלה, היא מוקדשת לגן חורש.

התוכנית המקורית, הייתה לעשות את הפרימיירה החגיגית אצלם בגן וזה לא קרה, לצערי הרב. אני כן יכולה לשתף שבשבת האחרונה, שהייתה את ההצגה בתל-אביב, פתאום ראיתי בקהל את אחד הילדים. ולרגע… גם הייתי צריכה להיות הדמות וגם לתפעל וגם מלא דברים, אבל זה גם היה מאוד מרגש, כי הוא כבר בכיתה ב׳ היום.

ואני חושבת שהיום, אני לא רואה שום דרך אחרת לעבוד בה.

כלומר, צריך להתחיל מהשטח, צריך ללמוד מהילדים. הרי, התוכן נוצר עבורם, אז למה שהם לא ילמדו אותי הכי טוב איך לעשות את זה בצורה המדויקת?

וכן, הפרויקט הבא גם כן הולך להתחיל ממפגשים בגני התקשורת ויקרה ב- 2022.

וזהו. אז, אנחנו רצים עם ״זהר״, אתם מוזמנים להזמין אותנו.

אור:

אני חושבת שהדבר העוד יותר מרגש עם הילד הזה… אני לא חושבת שהוא היה בפסטיבל הראשון, אבל הוא היה בפסטיבל השני שלנו והוא לא הסכים להיכנס לאף הצגה. ממש, אמא שלו באה והוא לא רצה להיכנס לאף הצגה.

וביום שבת, לא רק שהוא ישב בהצגה, הוא ישב לבד ליד חברה מכיתה שלו ולא הפסיק להשתתף! זה היה פשוט מדהים לראות.

שרון:

לא משנה כמה נדבר על זה, זה פשוט אי אפשר לתאר.

אור:

זה ממש מרגש לראות וזה הדבר הכי מדהים שיש.

נדבר לרגע על המטרות שלנו לשנה הקרובה ובכלל.

קודם כל, מאוד מאוד חשוב לנו שיהיה תו תקן מאוד ברור להנגשה של הדבר הזה.

להנגיש הצגות זה לא רק לחלק אוזניות בכניסה. כמו ששרון אמרה על הרמפה, אף אחד לא לוקח קרש ודופק בו שני מסמרים ואומר ״אוקיי, הנה רמפה וזה מונגש״. להנגיש אירועי תרבות ואמנות זה משהו שדורש מומחיות, כמו כל דבר, וזה משהו שחשוב שיהיה מאוד מאוד ברור שזה תחום שעומד בקו אחד עם כל שאר ההנגשות הקיימות היום בארץ.

המטרה שלנו, היא באמת לייצר איזשהו תו תקן לאירועים מונגשים, תרבותית ואמנותית, ליצור עוד ועוד תכנים מקוריים שמלכתחילה נוצרים כתכנים מונגשים, וכמובן לבוא ולייעץ לכל גוף שפונה אלינו.

פונים אלינו עכשיו הרבה מוזיאונים שגם רוצים לייצר תכנים מקוריים, אבל גם רוצים להפוך את הסיורים שלהם ליותר מונגשים, אז אנחנו כמובן תמיד שמחות ללוות ולייעץ לכל גוף שפונה אלינו. ובאופן כללי, להפוך את ההנגשה ממשהו שנחשב כמטלה, למשהו שהוא חלק, בעצם, מתוכנית העבודה של כל גוף שפונה לקהל הרחב.

כי מבחינתנו, נכון להיום, אם האמנות היא לכולם – אז היא לכולם. היא לא רק לקהל נוירוטיפיקלי שמסוגל לצרוך אותה. אם זה פתוח לכולם, אז זה פתוח לכולם ולכולם – זה גם לקהל שאנחנו עובדות איתו.

ובאמת לשנות את כל התפיסה הזאתי, של ״מה זה בעצם מוגבלות?״

של מי בעצם המוגבלות? האם המוגבלות היא באמת של הקהל שאתם לא פונים אליו, או שהמוגבלות היא שלכם כשאתם חוסמים את הדרך לאולם?

שרון:

זהו בעצם עניין אידיאולוגי, מעבר לדברים הטכניים שאנחנו עושות.

כן, זה נשמע נורא ענק, אבל כן, אנחנו רוצות לשנות את העולם. כאילו, בואו נדבר תכלס, בלי שמץ של התנשאות או משהו כזה, אנחנו רוצות לשנות את העולם. כמו שבטח כל אחד שנמצא פה בזום, גם בדרכו שלו ובדרך העשייה שלו, רוצה לשנות את העולם.

יש דברים שלא יכולים להתקיים יותר וחלק מהאותיות הקטנות של ״מקומות שמורים״ זה ליצור איזושהי אווירה מכילה יותר ובאופן כללי, בין בני אדם.

כמו שאמרתי מקודם, אני משתפת אתכם במשהו אישי, אני באמת סובלת מרגישות יתר לרעשים ויש לזה אפילו מונח מקצועי, ובמהלך החיים שלי זה מקשה עליי בהרבה מהפעמים, אבל זה גם מתבטא בכל מני דברים והריקושטים שאני מקבלת, מבחינת החברה, הם תמיד מאוד מאוד שליליים.

סתם, למשל, אם אני יושבת בקולנוע ואנשים עם הטלפון שלהם פתוח, אז האור נורא קשה לי ואני לא יכולה להתרכז. ואז, אני פונה בצורה נורא נחמדה ואתם יודעים… ישראלים הם לא תמיד כל כך נחמדים כשהם מקבלים תגובות כאלה, אז אני מקבלת ריקושט שלילי. או לדוגמה, אם מישהו שולח לי הודעה קולית… הייתי פעם באיזושהי סיטואציה לא נעימה שאמרתי ״אני לא יכולה לשמוע את ההודעות הקוליות״ והאישה חסרת הסבלנות שבצד השני אמרה ״אל תחלקי לי הוראות״. אבל רגע, לא, זה בגלל שאני באמת לא יכולה, אני מתקשה.

עכשיו אני, שרון, מבוגרת, אישה עצמאית בת 41, יש לי גם כלים להתמודדות חברתית. אבל אותם הילדים שגדלים לתוך העולם הזה, אנחנו בעצם באות ואומרות ״רגע, אנחנו רוצות גם לטאטא את חוסר הסבלנות הזה ולבוא ולהגיד שבטוח אפשר אחרת, אבל זה תלוי בנו״.

אז, אנחנו רוצות כמה שיותר שיתופי פעולה. ושיתופי הפעולה ומי שעובד איתנו, זה בעצם אומר גם להבין את הדברים האלה, שהם לא יותר מדי מסובכים. זה לא שאנחנו באות ומבקשות משהו מוגזם, זה משהו שהוא בשביל כולם והוא גם בשביל אנשים, מה שנקרא, נוירוטיפיקלים, ״רגילים״.

זה משהו שהוא אפשרי והוא לא מתקדם או חדשני, הוא פשוט מה שצריך להיות.

ובכל מקרה, אם היו עכשיו מאבחנים את כל אוכלוסיית העולם, אז אני בטוחה שאנחנו היינו עכשיו במיעוט, בכל אופן. 

זה חלק מהעבודה והאג׳נדה שלנו ב״מקומות שמורים״.

אור:

אני רוצה לסיים ויש איזשהו משפט של אמהות שמגיעות אלינו לפסטיבל וגם שמעתי אותו ביום שבת, בהצגה, שמצד אחד, הוא מאוד מרגש אבל מצד שני, הוא גם מאוד מאוד כואב לי.

כשאמא באה עם ילדה שהיא לא בת שנתיים ולא בת שלוש, אלא היא יכולה להיות בת שבע ואפילו תשע והיא אומרת לי ״זו פעם ראשונה שאנחנו באים להצגה״. אני חושבת שזה בעצם אומר הכל.

מצד אחד, זה מרגש כי אני יודעת שהיא סומכת עלינו בשביל באמת להגיע להצגה ומצד שני, למה הילדה שלה צריכה להגיע לגיל תשע ובפעם הראשונה, בעצם, לבוא להצגה? אז, זה המקום שאותו אנחנו הכי הכי רוצות לשנות.

זהו. תודה רבה!

ורד:

אז קודם כל, באמת באמת תודה רבה.

היה לי מאוד מרגש. כי אתן דוברות את השפה, זאת אומרת, זה די מדהים לשמוע שאתן אומרות את אותם הדברים שאני אומרת, פשוט בהקשר שלכם של התיאטראות. בין אם זה הסיפור הוויזואלי או סמלי התקשורת, איזשהם סמלים שמספרים מה הולך לקרות היום. לנו יש מן לוחות כאילו של ״מה נעשה היום״ וגם באמת מוזיאונים ואתרים שאני עובדת איתם, אני תמיד אומרת להם ״תייצרו כזה, מה אכפת לכם? זה לא עולה כסף אפילו, זה גרושים להכין את הדבר הזה. מדריך יסתובב עם זה וישתמש בזה תוך כדי ההדרכה. קצת תייצרו ביטחון.״ 

שרון:

זה איזשהו חסם שאנחנו תמיד מקבלות. דבר ראשון, ״כמה זה עולה?״

ורד:

כן. אני חושבת שהרבה מההנגשות הן ברמת המודעות ותשומת הלב, הן כמעט לא כרוכות בהוצאות כלכליות. כשמדברים על נגישות, אז כולם חושבים על הדברים עם ההוצאות הגדולות – על מעלונים, הרמפות או שירותי הנכים, אבל בפועל, לרוב האוכלוסייה ודווקא עם לאוכלוסייה עם הלקויות קוגניטיביות אשר זקוקה להנגשות שלא עולות את הסכומים הגדולים.

אז זה מאוד מאוד מרגש אותי לשמוע את הדברים שלכם.

אור:

זה בסדר לשלם על זה. זה בסדר, זה כסף.

ורד:

זה בסדר גמור להשקיע בזה, אבל תמיד כשמתחילים לעשות תיעדופים ואומרים ״אין לנו תקציב עכשיו״ – רגע, תעשו צעד אחד. לפעמים הצעד הראשון באמת עולה גרושים והצעד הבא אולי באמת יעלה לכם יותר, אבל אתם תראו שזה משתלם לכם, שזה נכון, כאמירה.

כפי שאמרת לגבי ״להפוך את זה ממטלה״ ואני אומרת, בואו נהפוך את זה ממטלה למטרה, זה נשמע לי סלוגן נפלא. זה מה שצריך לעשות.

זו לו מטלה, זו מטרה

שרון:

לקחנו לך!

ורד:

ביחד, אנחנו נרשום על זה פטנט ביחד.

ובאמת, דיברתם על הנושא של ״של מי המגבלה פה?״, אז אני אומרת שיש לקות ועם זה האדם נולד.

הרבה פעמים זה לא ניתן לשינוי, לקות למידה, תקשורת או ראייה ויש את המגבלה והמגבלה היא חברתית, היא לא קשורה לאותו האדם. אנחנו יוצרים את המגבלה ועליה יש לנו את האחריות וגם את היכולת לצמצם אותה, בהרבה מובנים, אז אני מאוד מאוד מתחברת לכל מה שאמרתן פה וזה מאוד משמח אותי לשמוע ולראות ואני ממש אשמח לתת יחד איתכן איזו דחיפה לדבר הזה.

אייל:

רגע, אני מבקש להגיד לך משהו.

ורד:

כן? תגיד, אייל.

אייל:

לא, שמואל! הוא ביקש לשאול שאלה.

ורד:

אה, כן! שמואל. אני כבר אתייחס לשאלות.

עוד דבר אחד שציינתן זה תו התקן וזה משהו שהיום, שוב, מוזיאונים ואתרי מורשת או מרכזי מבקרים שאני עובדת איתם – זה בדיוק הרעיון. לייצר איזשהו תו תקן כזה למשפחה שמחפשת מקום נגיש, אשר אומר ״בואו, אתם מוזמנים. אנחנו עברנו את המבדק ויש לנו מה להציע לכם״, אז זה נראה לי, שוב, עוד פעם, חלק מאותה שפה שאני ממש אשמח שפה, בארץ הזו, היא תהיה יותר ויותר. מהמקום החיובי, לא מהמקום של החוק או שצריך או מטלה, אלא באמת מהמקום של מטרה חברתית.

אז שמואל, אנחנו נשמח לשמוע אותך.

שמואל:

ראיתי את ההרצאה הזו ובעצם, נוצרה לי השאלה הבאה בעקבותיה – אנחנו מדברים פה על תיאטרון, על מסגרת מסוימת שבעצם מנגישה את ההצגות שלה לילדים על הספקטרום של מגוון נוירולוגי. השאלה הנשאלת היא איך אנחנו גורמים, לאו דווקא לעמותה מסוימת ולא לתיאטרון מסוים המיועד לזה, אלא למסגרות רגילות של הפעילות התיאטרלית או המופעים המוזיקליים לאפשר את ההנגשה של הפעילות שלהם לילדים מהסוג הזה, וקודם כל, מבחינה חינוכית. זאת אומרת, להעלות את התודעה של הציבור כלפי ילדים מהסוג הזה, וגם מבוגרים שממשיכים להיות על הספקטרום הזה לאחר שהם מתבגרים ושאנשים פשוט יהיה סבלניים לאנשים האלה ושלא יהיו כל מני סטיגמות אשר מונעות מילדים מסוג זה להגיע להצגות. זאת השאלה, בעצם.

אור:

אז באמת, כמו שאמרנו, אי אפשר להתחיל לחנך את כולם בבת אחת.

אני מאמינה שככל שהפעילות שלנו תגדל ותתרחב ויהיו עוד ועוד הצגות כאלה ונצליח לייצר עוד ועוד שיתופי פעולה, אז באמת המטרה היא שזה יהיה חלק מהרפרטואר.

המטרה היא כמובן, בעולם האוטופי שהיינו מדמיינות, זה שכל ההצגות יהיו מונגשות וכל המקומות יהיו מונגשים ושלא תהיה הפרדה בין הצגות מונגשות ולא מונגשות.

שרון ואני עשינו סיור מקצועי באנגליה, בלונדון, והגענו למרכז תרבות אשר החליט שכל המרכז תרבות הוא מונגש. ואנשים שמגיעים לשם מבינים שהם מגיעים למרכז תרבות מונגש והם לא מפרידים את זה. את באה להצגה וזה מרכז תרבות למבוגרים, וכל המקום מונגש בהגדרה שלו. הוא לא מיועד לקהל כזה או אחר, הוא פשוט מונגש, זה הכל.

שרון:

אין שם פעילויות לילדים, בכלל.

אור:

כן, זה מיועד אך ורק למבוגרים.

היו מעט מעט הצגות מונגשות לפני 8 או 10 שנים, וגם הן נעלמו.

אז אני ממש יכולה להגיד בפה מלא שעד לפני 4 שנים, עד לפני שאנחנו התחלנו את הפעילות שלנו, לא היה דבר כזה.

4 שנים בשביל להכניס תחום כל כך חדש וכל כך לא מוכר, אגב, לא רק בארץ אלא בכלל בעולם, ברוב המדינות בעולם אין הצגות מונגשות, אז צריך להתחיל מאיפשהו.

אנחנו מרגישות שהתחלנו מאיפשהו והמצב שאנחנו בו היום הוא לא אותו מצב בו היינו כשהתחלנו. מקומות כן משתנים, מקומות כן מבינים עד כמה זה חשוב ואקוטי, עושים שינויים, עושים דברים וקורים דברים ובאמת, המטרה בסוף, זה שזה יתרחב אל כל מקום ואל כל אירוע.

ורד:

אני חושבת שהתוספת הנוספת שלכם, היא גם העניין של הלקויות הקוגניטיביות.

זאת אומרת, בדרך כלל, עד שעושים נגישות פה בארץ, אז היא מתייחסת ללקויות חושיות או ללקויות פיזיות. ובאמת מה שאתן מדברות פה, זה על קהל גדול שלצערי, הרבה פעמים הוא מוזנח, גם בארץ וגם בעולם וזו באמת קריאת התעוררות.

שרון:

חלק מרכזי ממה שאנחנו עושות, זו ההסברה.

בארץ, ובכלל בעולם, המטריה הזו שנקראת ״אוכלוסיות מיוחדות״ היא מאוד מאוד רחבה.

אנחנו מנסות לבדל את הפעילות שלנו ואומרות ״רגע, חבר'ה, התוכן שאנחנו מאפשרות לילדים עם מגוון נוירולוגי לא קשור לילד שמתנייד בכיסא גלגלים או ילד שהוא לקוי שמיעה״, יש את נגישות ישראל שיכולה לעזור בדבר הזה.

זאת אומרת, זה משהו שהוא חייב להשתנות גם.

סבבה שיש את ההגדרות הכלליות – חינוך מיוחד, אוכלוסיות מיוחדות, ילדים מיוחדים, הכל מיוחד. אבל כל המיוחדים האלו, צריכים את התנאים המיוחדים להם.

הרבה פעמים, שזה דווקא קושי שאני עדיין מאוד מאוד מסתבכת איתו וזה משהו שמאוד מרגיז אותי כשאנחנו כן עובדות אל מול ארגון או עירייה, זה כשהן עושות כן אירוע למשפחות מיוחדות והרבה פעמים אנחנו באות ואומרות ״רגע, אבל זה בדיוק מה שאנחנו רוצות לשנות״.

השפה היא מאוד מאוד קריטית. הטרמינולוגיה היא מאוד מאוד חשובה.

גם בזירה הבינלאומית, שאנחנו תמיד מיישרות קו מבחינת מה שקורה בזירה הבינלאומית, זה משהו שתמיד מדברים עליו וזה משהו שכולנו חייבים להפנים ועד שזה לא ישתנה, אז גם המציאות הנוכחית תמשיך.

אייל:

אני רוצה להגיד משהו לגבי החוסר שינוי.

יש תערוכה במוזיאון תל-אביב של האמנית היפנית, של קוסמה.

שרון:

היינו.

אייל:

הייתן? ראיתן עד כמה התערוכה הזאת בלתי נגישה?

אור:

טוב, אבל כל התערוכה הזאת היא עומס חושי וקוגניטיבי מאוד גדול.

אתה מדבר על נגישות בכניסה לחדרים?

אייל:

אין שום אמצעי לכבדי שמיעה או כבדי ראייה, כל השפה שכתובה על השלטים היא לא נגישה והאותיות הן קטנות.

כשפניתי אל המוזיאון, הם אמרו ״כן, התערוכה היא לא נגישה״. זו תערוכה שאין לה כרטיסים עד מרץ, בערך, שממומנת על ידי משלם המיסים במדינת ישראל. ואפרופו מה שאנחנו מדברים, יש שם דבר שהוא שערורייתי באופן מוחלט, גם לאנשים שמתקשרים ללכת דרך אגב, באותה מידה.

פשוט תערוכה לא מונגשת, בכל המרחב של המוזיאון.

אור:

תשובה מאוד אומללה מצד המוזיאון.

אייל:

כן, לחלוטין. לחלוטין, לחלוטין. פשוט מביש, הדבר הזה.

ורד:

אני חושבת שמה שהם היו אומרים, זה שזו תערוכה מתחלפת ושלפי התקנות הם כלל לא מחויבים להנגיש אותה.

אייל:

בתערוכה מתחלפת זה גם תלוי באיזה גודל היא וכמה זמן היא נמצאת.

ורד:

נכון.

אייל:

״תערוכה מתחלפת״ זו לא שמיכה שהם יכולים להסתתר מאחוריה.

ורד:

נכון. אבל, זו תערוכה כל כך מבוקשת שהאמירה ״תערוכה מתחלפת״ היא לא רלוונטית.

אייל:

יש שמה חלונות הצצה כשמסתכלים מאחורי התערוכה.

אף אחד, עם עגלה או משהו דומה, לא יכול להגיע לשם.

זה באמת מזעזע להיכנס אל תוך הדבר הזה.

משתתפת:

רציתי לשאול על איך יש יחס והתייחסות לרמה הקוגניטיבית השונה של הילדים?

שרון:

אז בעצם, אם זה כשאני עושה התאמה או יוצרת איזשהו תוכן, אני לא יכולה לדעת מראש מי הקהל שמגיע וזה גם לא מעניין אותי מבחינת, כמו שאנחנו אומרים, ״מה תהיה רמת התפקוד״, אני בכלל לא מתעסקת בזה.

כלומר, אני עושה איזושהי התאמה כללית ואז יורדת ספציפית לדברים ספציפיים שיש באותה ההצגה. אני מקווה שזה עונה לך על השאלה.

אור:

אני רק אחדד.

אנחנו הגענו בשלב מאוד מוקדם למסקנה שאנחנו בכלל, כי אנחנו משווקות את ההצגות שלנו, אנחנו לא אומרות אל מי הן פונות.

כל הדיבור הזה שהעמותה פונה או מנגישה לילדים עם מגוון נוירולוגי זה רק במסגרת חומרי השיווק לעמותה. אבל כשאנחנו משווקות הצגות, אנחנו לא אומרות למי זה פונה. אנחנו מספרות איזה מן הנגשות יהיו, איזה טריגרים יהיו, מה הולך לקרות בהצגה ושכל הורה יקח את ההחלטה אם זה מתאים או לא מתאים לילד שלו.

עכשיו, בגלל שההצגות הן כן מונגשות קוגניטיבית, יש בהם הרבה מאוד אלמנטים חושיים, יש הרבה תשומת לב באמת לכל הפרטים ואנחנו באמת משתדלות לרדת לרזולוציות הכי קטנות. עקרונית, הן אמורות להתאים לכל הקשת, לכל המגוון ולכל הספקטרום.

אבל בסופו של דבר, רק ההורים יודעים אם זה מתאים או לא. ולכן, אנחנו משתדלות לתת את כל המידע שאנחנו יכולות על מה הולך לקרות בהצגה.

שרון:

או, שאנחנו מאוד אוהבות להשתמש בטרמינולוגיה מעולם המסעדנות. 

אם את באה, נגיד, לפסטיבל ״מקומות שמורים״, אז בעצם, התוכנייה עצמה – את יכולה להסתכל עליה כתפריט במסעדה. את זאת שבוחרת, הרי, את המנה שלך. המלצר הוא לא זה שבוחר לך את המנה.

וכשאת קוראת את תיאור המנה, אז יש שם פירוט מוחלט – גם על רגישויות לאוכל וגם על המרכיבים השונים וכדומה. אז אותו דבר עם ההצגות, אנחנו ממש ממש מפרטות, כמו שאור אמרה ומעבר למה שראיתם. יש פירוט אם יש איזשהם טריגרים, לכל הצגה יש גם רשימת טריגרים ויש הצגות גם שאין בהם טריגרים. כמו כן, אנחנו מפרטות אם יש מלל או אין מלל, מה כמות הקהל, לאיזה גילאים זה מופנה ודברים כאלו.

את האחריות – אנחנו משאירות אצל המשפחות.

אנחנו לא בוחרות עבור הקהל את התוכן, אנחנו פשוט באות ומציעות תפריט שלם ואומרות ״זה מה שיש. אתם מוזמנים לטעום מהכל, אבל אתם יודעים מה הטעם שלכם הכי טוב ואתם מכירים את הילדים שלכם הכי הכי טוב״.

אם כתוב, נגיד, באחד הטריגרים שהשחקן משפריץ על הקהל והאמא קוראת את זה ואומרת ״לא, לא, לא. הבן שלי יפוצץ את האירוע אם ישפריצו עליו מים, אני לא אלך אל ההצגה הזאתי״, למשל.

אור:

וכן ההצגות תמיד מנסות להיות מורכבות משני רבדים. הרוב החושי, שמפעיל ויותר מגייס את הילדים ורובד נוסף שהוא יותר אינטלקטואלי, שתמיד יהיה איזשהו סיפור ומשהו קצת יותר מורכב.

בסופו של דבר, כל ילד לוקח מזה את מה שהוא לוקח ומבחינתינו, זה מספיק.

ורד:

אני מסכימה איתכן, בגדול, שבאמת לא צריך להגיד למי זה כן מתאים ולמי זה לא, אלא לתת פשוט את העצה ובסוף ההורה הוא זה שיודע הכי טוב את מה הילד צריך.

לא דיברנו בכלל על הצגות מבוגרים, אבל הזמן שלנו מאוד קצר.

אור:

זה אג'נדה. אני אמרתי, אנחנו רק התחלנו.

ורד:

אני שמחה שחשבתן על זה.

זהו, אז אני אגיד ואסכם. קודם כל, ממש ממש תודה. אתן ריגשתן ושימחתן אותי ואני מאוד אשמח לשיתופי פעולה בהמשך.

ואני רוצה להזכיר למי שעוד פה ולא שמע, אנחנו פותחים בסוף החודש קורס לרכזי נגישות לאנשי המוזיאונים, מרכזי התרבות והאטרקציות.

וזהו, נפגש בעוד שבועיים. המון המון תודה.

אלה:

תודה רבה, אור ושרון.

אור:

תודה שהזמנת אותנו, ורד. תודה שבאתם.

ורד:

תודה רבה.

ואני מחכה שתעבירו לי פרסומים על ההצגות שלכן.

אור:

בדרך.

ורד:

מעולה, יופי. ביי בינתיים.