ורד: אז, בוקר טוב. כיף להיפגש אחרי תקופה ארוכה.
אני, לפני כמה ימים, חזרתי מחופשה ארוכה ארוכה במקסיקו. הלכתי לטייל, לא לחפש נגישות, אבל לא יכולתי שלא לחפש גם את זה ואחד הדברים המעניינים שראיתי שם היה שאף אחד לא מדבר על נגישות. מדי פעם, יש איזשהו סימון על הרצפה של חניית נכים, אבל מעבר לזה אין. יחד עם זה, זה לא מונע מאף אחד לצאת אל הרחובות. יש המון אנשים עם כסאות גלגלים וכל מיני נכויות שמסתובבים ברחוב, הם פשוט מביאים אותם לכל מקום. זאת אומרת, מבחינתם, זה שהדרך היא לא נגישה זה לא מה שיעצור אותם וזה באמת מאוד יפה ונעים לראות את האנשים עם המוגבלות משולבים ברחובות. אחד הדברים המעניינים שראיתי, למשל, זה שחניית הנכים שלהם היא חניה שמיועדת גם לנשים בהריון וגם לאנשים שהם עם רגל שבורה או לאמהות עם תינוקות, אז זו מן חניה שהם לא קוראים לה ״חניית נכים״, זו חניה למי שזקוק לה, בעצם. סתם, מחשבה מעניינת.
היום אנחנו מארחים פה את רז, ממוזיאון תל אביב, רז סמירה, האוצרת של מוזיאון תל אביב. מוזיאון תל אביב באמת עשה לא מעט פרויקטים בשנים האחרונות שעוסקים בנגישות ויש לנו פה הזדמנות לשמוע וללמוד, לפחות על חלק מהם.
אבל לפני זה, אני רוצה להגיד כמה מילים על הנושא הזה של פרויקטים בנגישות ולעשות איזשהו סדר בזה. כי בעצם, תמיד כשאני מתחילה לדבר על נגישות ועל האם האתר שלכם נגיש אז מדברים איתי על זה שמדובר בהוצאות מאוד מאוד גדולות וזה נכון לגבי דברים מסוימים, בהקשר של הנגישות.
אם אני לרגע מסתכלת, יש המון סוגים של פרויקטים שעוסקים בנושא הזה, אפילו לכל לקות ולקות, אבל סוג אחד של פרויקטים בהנגשה יכול להיות באמת שדרוג של כל התצוגה או החלפה של חלק ממנה, או יצירה, בנייה של תצוגה חדשה.
יש פה תמונה, למשל, ממוזיאון הפלישתים באשדוד שהם יצרו שם, הוסיפו אל תוך התצוגה, כל מני אלמנטים שמותאמים לאנשים עם לקויות ראייה. אלמנטים פיזיים, מן רפליקות. אז זה משהו שאני שותלת אותו בתוך התערוכה או באמת מתאימה את כל התערוכה לנושא הגישות ובמקרה כזה – כן, זה כרוך בתשלום כי זה דורש לעשות איזושהי הפיכה במוזיאון או באתר, אז זה דורש באמת להוציא סכומים גדולים של כסף, לעבוד עם אוצרים, מתכננים, לראות איך באמת עושים את זה כמו שצריך מההתחלה. זה יכול להיות קשור בשילוט, למשל. דוגמה ממוזיאון האיסלם – מי שהיה שם בתערוכת ״הזמן״, תערוכה באמת מקסימה בעיניי. כבר בשילוט, הם יצרו שלטים בשפה פשוטה. הם לא קראו לזה ״שלטים בפישוט לשוני״, הם לא אמרו שזה מיועד לאנשים עם מוגבלות, אבל כבר בצבע או בעיצוב של השלט אנחנו רואים שיש שתי צורות של שלט.
מצד ימין, זה השלט הפשוט שמותאם באמת למי שקשה לו יותר לקרוא או צריך את הטקסט יותר מתומצת ופשוט ומצד שמאל, יש את הטקסט שמיועד למי שרוצה להרחיב ולהעמיק יותר.
אז הנה, מההתחלה, יצרו פה שילוט שהוא שילוט מתאים ונגיש באמת לכל מני אנשים עם מוגבלויות.
כמובן, שהיה מוצלח מאוד אם היינו יכולים מההתחלה ליצור את המוזיאון שלנו כך שהוא יהיה כבר נגיש לכל הלקויות, אבל הרבה פעמים זו לא אופציה – המוזיאון כבר קיים הרבה מאוד שנים, התצוגה נמצאת, אין לנו את התקציב באמת לעשות כזאתי החלפה כרגע. ואז, מה אפשר לעשות?
אפשרות אחת, היא לשלב כל מני אמצעי עזר. זה יכול להיות מערכות שמע. היום, בהרבה מאוד מוזיאונים משתמשים במערכות שמע לצורך מתן מידע לקהל הרגיל. את המערכות האלו, אתם יכולים להלביש, בעצם, רצועות קול שמותאמות לאנשים עם מוגבלויות. למשל, רצועת קול שהיא עם תיאור קולי לאנשים עם לקויות ראייה, תיאור של המוצגים השונים במוזיאון, תיאור של ציר ההליכה. זו יכולה להיות רצועת קול שהיא בפישוט לשוני או בשפה פשוטה שמתאימה לאנשים שיש להם קושי בהבנה, זה יכולות להיות חוברות מידע שאני אחלק אותם לאנשים בכניסה ושיהיו, שוב, בשפה פשוטה, עם איורים או משהו שהוא באמת מותאם למי שזקוק לכך.
ואז, בעצם, חיפיתי על תצוגה שהיא אולי לא נותנת את המענה באופן מלא.
דרך אגב, זו אופציה שהיא לא יקרה. אם כבר יש לכם את מערכת השמע, זה רק להוסיף עוד שפה. זה כמו להוסיף עוד רוסית או אמהרית, אוקיי? זה דבר אחד.
אם אין לכם מערכת שמע, אז אפשר דרך כל מני מערכות של הפלאפון, מערכות חכמות של סיורים שהן יחסית לא יקרות, אבל הן נותנות מענה לא רע בכלל.
עוד פרויקט חשוב, הוא הנושא של בנייה של נהלי נגישות. נוהל של קליטת מבקרים עם מוגבלות, נוהל של הדרכה נגישה – איך עושים הדרכה נגישה? למי נותנים? באילו תנאים? נוהל של העברת המידע באינטרנט על האירועים שאני עושה, או בכלל, על מה שיש לי להציע.
זה פרויקט שהוא מאוד זול, יחסית. כל הנושא של בניה של נהלי נגישות – מדובר פה על משהו שהוא באמת מאוד מאוד זול באופן כללי ועם המון משמעות.
אני יכולה להגיד שהאפקט של זה, של צוות שמכיר את הנהלים, שההתייחסות לנושא הנגישות הוא כבר בבניית הנהלים שלו – זה דבר שיש לו הרבה מאוד משמעות והשפעה למבקרים שלנו.
עוד סוג של פרויקט, הוא באמת הנושא של פיתוח של ההדרכה. זאת אומרת, שוב, התצוגה – נגיד שהיא לא נגישה, אז איך אני מחפה על זה עם ההדרכה?
זה יכול להיות דרך מערכי הדרכה שהם מונגשים מראש ללקויות מסוימות, זה יכול להיות דרך עזרי הדרכה מונגשים או הכשרות שאנחנו עושים לצוותים, או פיתוח של ערכות שמדריך יכול לקחת אותן או שהן ניצבות בתמונות שונות במוזיאון. ואז, גם אם התצוגה היא לא נגישה, עדיין – אדם עם מוגבלות יכול לבוא, לראות, לגעת, להריח ולמשש וכך לחפות, בעצם, על מה שלא נגיש בתצוגה עצמה.
מה שרז תתן לנו היום, זה דוגמאות לפרויקט שהוא מאוד גדול ואולי עוד קצת מעבר, של דברים שנעשו במוזיאון תל אביב ואחרי זה. ולבסוף, אני אוסיף עוד קצת.
אז, רז, אני סוגרת את עצמי ואת מוזמנת לפתוח את שיתוף המסך אצלך.
למי שיש עוד שאלות ודברים, מוזמן לשאול כרגע ומי שירצה, בסוף, רז תתן זמן באמת לדברים שרלוונטים אליה.
רז: אז, קודם כל, שמי רז ועשיתי את הפרויקט הזה במסגרת זה שהייתי אוצרת לאמנות מודרנית במוזיאון תל אביב ובעצם, לאמנות המודרנית יש פחות אפשרות לעשות תצוגות מתחנפות ויש לה כמה אולמות קבועים במוזיאון ואנשים באים לראות שאגאל, מונה, פיקאסו, כל השמות הגדולים האלה. אותי עניין ליצור פרויקט של התערוכות הקבועות – זאת אומרת, לא לשנות את התצוגה, כמו במוזיאון הפלישתים. זאת אומרת, מוזיאון הפלישתים חודש, אז הייתה לו את האפשרות באמת לחשוב על זה מחדש, אבל כשאין לך אפשרות לחשוב על זה מחדש וכשיש לך תקציב מתון – מה אתה כן יכול לעשות?
דבר נוסף שהיה חשוב לי לעשות, בתוך המסלול הזה של ההליכה, זה לעשות פרויקט שהוא בעצם פרויקט לעיוורים עצמאיים. לא רוצה שיגיעו עם קבוצה, לא רוצה שיגיעו עם הדרכה מסודרת, לא רוצה שיגיעו בתיאום מראש – רוצה שהאנשים האלו יוכלו לבוא באופן ספונטני למוזיאון תל אביב ולפחות כמה יצירות מופת מתוך האוסף הקבוע יהיו מונגשות בצורה מוכנה.
אז מאוד מאוד היה חשוב העניין הזה שיבואו יחידים עצמאיים – אמא שהיא עיוורת ועם שני ילדים, ילד עיוור עם אמא, זוג או כל הקומבינציה הזו.
אז, בואו נתחיל.
הפרויקט הזה, בעצם, הוא פרויקט שעשינו אותו בשיתוף פעולה עם הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות ראייה. כי הרגשתי, חוץ מהכוונות הטובות שלי, שאני צריכה בעל מקצוע ושותפים, לדבר הזה.
זאת אומרת, לבוא מלמעלה ולהגיד ״אני מנגישה עכשיו 7 יצירות״ או 10 יצירות, 11 יצירות, זה לא משנה, ואומרת להם מה לעשות – זה לא נכון.
זה היה פרויקט של שנתיים. שנתיים שבהן החלטנו אילו יצירות יונגשו וקודם כל, למה להנגיש אותן? כי אמנות פלסטית היא הכי הכי רחוקה, ובעיקר צילום, הכי הכי רחוק מתחושת מישוש או משהו כזה, אז למה להנגיש, בעצם, משהו שמתבסס רק על ראייה?
שאלה שנייה ששאלנו את עצמינו זה איך להנגיש. אחרי שפתרנו, פחות או יותר, את איך להנגיש או לפחות החלטנו, עלתה השאלה ״איך להנגיש?״.
זאת אומרת, לא כל יצירה יכולה להיות מונגשת. זו הייתה נקודת המוצא.
והשאלה ״למה להנגיש?״ – לי, היא הייתה מאוד ברורה. אמנות היא שפה של הכל, זה חלק מזכויות רגילות. הנושא הזה, של להרחיב שפה ולהרחיב את הקהל –
גילינו שגם הקהל שמתלווה לעיוורים, שהוא קהל רואה, מאוד מאוד נהנה מהפרויקט הזה ורואה בו יתרון ולתת תחושה של עצמאות ושוויוניות. זה היה לי מאוד חשוב וזה מה שדיברתי עליו מההתחלה – לבוא, בעצם, בלי כל המטען הזה כשצריך לבוא עם קבוצה, להיות מסווגים מראש עם מדריכה ועם כל הדברים האלו.
מה שבאמת ליווה אותי, זה המשפט של סירוס מהמאה הראשונה לספירה – ״העיניים אינן אחראיות כאשר הנפש היא מתבוננת״. זאת אומרת שיש דרכים נוספות להתבונן, יש דרכים נוספות חוץ מהעיניים שלנו.
היום בישראל, יש קרוב ל 28 אלף אנשים שמוגדרים, זה הרבה יותר מהמספר, שמוגדרים עם עיוורון ולקויות ראייה ולצערי, כל שנה מצטרפים כאלף איש ובעיקר אוכלוסיה מבוגרת וגם ממקרי תאונות כאלו ואחרות מצטרפים אל העיוורון.
הכניסה אל מוזיאון תל אביב ואל רוב המוזיאונים, ואת זה אני יודעת בתור יושב ראש איגוד המוזיאונים, היא חינם לעיוורים עם תעודת נכה וגם למלווה – ללא תשלום ויש חובה, בכל המוזיאונים, להכניס את כלבי הנחייה. זו נקודת המוצא ואני יודעת שהרבה מכם אנשי מוזיאונים, אבל חשוב באמת לחדד את זה ולחדד את זה תמיד עם האנשים של הקופות ולהזכיר להם שהאנשים האלו, בעצם, יכולים להיכנס חינם.
כמו שאמרתי, זה שיתוף הפעולה הראשון שיצר מוזיאון תל אביב עם הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות. היו לנו עוד פרויקטים שאני ארחיב עליהם בהמשך.
אלו עבודות שבדרך כלל, כמו שאמרתי, האמנות הפלסטית הייתה מחוץ לתחום ומחוץ לחוויה התרבותית של האנשים האלו, אצלינו, ורצינו לקרב אותם ובחרנו 7 יצירות לפרויקט של מיטב האמנים המודרנים ויצרנו איזשהו מסלול מתחילת המאה ה 20 ועד למחציתה של המאה ה 20, כשזה מכיל ציור נוף, ציור דיוקן, ציור פיגורטיבי, ציור מופשט – זאת אומרת את המעבר מהציור הפיגורטיבי אל הציור המופשט, טכניקות נוספות, ובאמת לקחת את השמות הגדולים של המאה ה 20, לפחות את המחצית הראשונה של המאה ה 20.
ובעצם, עשינו הנגשה שלהם בכמה צורות.
קודם כל, כתבנו טקסט ביחד עם הספרייה לעיוורים. זאת אומרת, אני הייתי אחראית לטקסט, בתור האוצרת, אבל הם יודעים איך לכתוב את זה נכון, איזה מילים לשים, איך לתאר למעלה למטה וכל הדברים האלו. עבדנו עם עורכת לשונית, בעצם, של הספרייה לעיוורים.
עשינו גם הקלטות של אותו טקסט, גם במקצבים שמתאימים לעיוורים, שזה מונגש לעיוורים. זאת אומרת, גם בשביל זה הספרייה הביאו את אנשי המקצוע שלהם ויצרנו חוברת, החוברת הזו – שהיא חוברת שיש בה אפשרות גם בכתב ברייל – אני ארחיב עליה בהמשך, גם בכתב ברייל, זאת אומרת, את הטקסט שהם יכולים לשמוע יש אותו גם בכתב ברייל וכמו שאתם יודעים, הברייל בערבית ובאנגלית לא זהה, אז עשינו שתי חוברות – לברייל אנגלית ולברייל עברית ועשינו גם גרפיקה טקטילית בצורה מאוד מיוחדת עם הדפסות שאפשר לעשות היום, בעצם, שאפשר למשש את התמונה ואני תכף גם ארחיב על זה.
כמו שאמרתי וגם ליד העבודות המונגשות יש גם תווית בברייל. זאת אומרת, ליד התווית הרגילה, יש תווית בברייל שמיועדת, בעצם, גם לגעת בקיר וגם לתת את התחושה של התמונה.
כמו שאמרתי, מובלטים רק חלק מהעבודות, זה היה משהו מאוד מובנה ועבדנו על זה כשנתיים ביחד איתם.
החוברת הזו שיצרנו, היא בעצם מאפשרת לכל אחד לבוא ולבקש אותה בכניסה למוזיאון ולקבל אותה חינם, גם אם אתה רואה וגם אם אתה לא רואה. כשהכוונה, היא באמת ליצור חוויה משותפת גם לרואה וגם לא לרואה.
אחד הדברים שדיברנו עם עמוס בר, שהוא מנהל הספרייה המרכזית, היה ״תראי, חלק מהעניין שלי זה לבוא עם המשפחה, זה לבוא עם החברים – וחוויה משותפת. כמובן שאני רואה את זה אחרת מהם״, הוא לא אומר ״אני רואה את זה אותו דבר״, כי הוא לא יכול לראות – אבל העניין, הוא באמת ליצור חוויות משותפות, משפחתיות ואינטימיות יותר, מאשר לבוא בקבוצות כשבאמת רובן כמעט ולא יוצאות מהבית וחלקם נסגרים, אם הם לא הולכים למקומות כאלו.
ליצור אינטראקציה בין המתבוננים, תוך התעכבות על פרטים שלעתים נסתרים מעיניי כולנו.
ובאמת, כמו שאמרתי, אחת התגובות הן שפתאום גם הרואים – רואים דברים אחרים.
אחת המתרות הייתה, וזה מתוך פתח הדבר שגם הוא מוקלט וגם בברייל וגם בכל האמצעים שדיברתי עליהם קודם, זה שאנו מקווים שההנגשה הזו תהיה צמצום נוסף בפער החברתי-תרבותי בין האדם העיוור לרואה ותוביל להרבה פרויקטים נוספים.
המטרה היא באמת לאפשר עצמאות, חוויה משותפת ושוויונית ככל שניתן, תוך ביקור עצמאי במוזיאון. אני מצטערת אם אני חוזרת על הדברים, אבל זה, בעצם, היה החזון שהוביל אותי לפרויקט.
ועכשיו, אני אראה לכם כמה דוגמאות בקצרה, כדי שתבינו איך, בעצם, התהליך הזה הלך והגיע למימוש.
אז, למשל, יש לנו תמונה יפיפיה של קלוד מונה, אני מצטערת על הצבעים, לא הצלחתי להשיג תמונה יותר טובה, של ערימת השחת של קלוד מונה.
עכשיו, קלוד מונה זה אולי אחד הציירים החשובים ביותר של האימפרסיוניסטים כי, כמו שאמרתי, מסוף המאה ה 19 עד אמצע המאה ה 20 זה המסלול והוא היה אימפרסיוניסט. אז, בעצם, מכל זה ואתם גם תראו בהמשך – נציג, מייצג, כי אי אפשר עכשיו לקחת גם את פיסארו וגם את קלוד מונה. זאת אומרת, צריך היה להתמקד.
לקחנו את קלוד מונה וגם לקחנו יצירה שיש בה, יחסית, פחות אובייקטים.
זאת אומרת, שיש בה אובייקט אחד מרכזי שניתן לזיהוי.
והנה, אתם יכולים לראות שהאובייקט המרכזי, למי שישים לב, יש כאן נקודות.
אתם רואים את זה?
בעצם, אם אתם תגעו בחוברת, אתם תוכלו להרגיש שיש כאן ארבעה שלבים של גובה, של טקסטורה, שבעצם מאפשרת להבין איפה הדבר הזה, איפה העצים מאחורה, מה הגודל של התמונה, האם זה מלבן? האם זה ריבוע?
ואחד הדברים הראשונים שגילינו, זה שצריך להוסיף לתווית את הגודל והאם זה מלבן או ריבוע.
זאת אומרת, לנו זה ברור מאוד. התווית, כמו שאתם רואים, היא תווית עם השם של האמן, שם היצירה, שנה, אוסף וטכניקה, והוספנו אל התוויות של הפרויקט הזה גם האם זה מלבן או ריבוע, האם זה אופקי או אנכי ומה הגובה והרוחב. זאת אומרת, לתת איזושהי מידה.
אחד הסיורים הראשוניים לעיוורים, היו ב 1913 ואחד האוצרים, היה איזה אוצר בארצות הברית שהתחיל את הסיורים לעיוורים והוא אמר ״אחד הדברים שאני ניסיתי להעביר בסיורים שלי, זה פרופורציה של גודל, העניין הזה של גודל. איך אתה מעביר גודל כשאי אפשר לגעת?״, אז הוא השתמש בפוחלצים ובכל מני דברים, אבל איך אתה באמת מעביר תחושה של גודל?
אז, דבר ראשון, לכל התוויות הוספנו האם זה מלבן, האם זה ריבוע, האם זה אופקי או אנכי וגובה ואורך. והטקסט, הוא טקסט שהוא קצר. הוא טקסט שמלאה, אבל הטקסט בנוי מכמה דברים מאוד בסיסיים. זו דוגמה, למשל, של קלוד מונה, אני אראה לכם כמה דוגמאות.
כמה מילים על האמן, כמה מילים על מרכז היצירה, על הרקע, על הטכניקה ושוב על האמן. זאת אומרת, להכניס את זה לאיזשהו קונטקסט, קודם כל, של שנים, של מתי, של הנושא – הצייר הוא אימפרסיוניסטי, צייר ליד הבית, צייר הרבה מאוד ערימות שחת, מה רואים במרכז – ערימת שחת יחידה, בשדה שנקצר. ברגע, שורת צפצפה – אז הם יכולים לגעת בצפצפה. איך משיחות המכחול – זה משהו שקשה מאוד להעביר. ומי זה היה מונה, מה הוא רצה לעשות – להנציח את הרגע החולף וכדומה. אני לא מרחיבה, כי כולנו יודעים, אבל אלו טקסטים מאוד מאוד קצרים אבל מכילים הרבה מאוד מידע וכולם בנויים מכך ש – קצת על האמן, קצת על היצירה, קצת על הטכניקה ובעצם, נותנים לזה מכלול.
בשלב נוסף של הפרויקט, הוספנו גם את השפה הערבית. בשלב הראשון, כשאני בניתי את הפרויקט, בניתי אותו על אנגלית ועברית. בשלב השני של הפרויקט, הוספנו ערבית והוספנו גם לשמע ערבית. זה היה לי מאוד חשוב, קיבלתי איזושהי תרומה, מאוד קטנה, לא היה צריך לכך הרבה מאוד מאמץ והוספנו גם את כל הטקסטים בערבית, כולל ברייל, כולל שמע וכולל הכל.
כמו שאתם רואים, כתב הברייל בחוברת – אמרתי, הוצאנו חוברת באנגלית ועברית, הוא מאוד מאוד גדול. זאת אומרת, צריך לדעת שהפרופורציות של כתיבה בברייל הן אחרות, הן הרבה יותר גדולות והיה צריך לקחת את זה בחשבון מבחינת דפים.
לא רציתי שהחוברת הזו תהיה דבר כבד. לא רציתי שהחוברת הזו תהיה כאילו אנציקלופדיה כזו של העיוורים, אלא רציתי משהו שהוא מאוד מאוד קליל, בלי משקל ולכן, הכריכה היא כריכה רכה בכדי שאפשר יהיה לקחת את זה בקלות ולהיסחב עם זה במוזיאון ולא להתחיל ״יש לי תיק. אין לי תיק. זה כבד. לא נוח לי״ וכל הדברים האלו.
רק שתבינו שעל כל יצירה, נגיד, הטקסט הקטן של קלוד מונה שהראתי לכם – הוא בעצם מתרפס על ארבעה או חמישה, כל אחד כזה, של דפי ברייל. עכשיו, בדפי הברייל הכתיבה היא מאוד גדולה, זו כתיבה אחידה. זאת אומרת, זה לא שלנו, אנחנו השתמשנו בכתב ברייל גדול יותר או קטן יותר – זה אחד וזה הגודל.
שוב, היה צריך לשלוח את זה למתרגם לברייל ולוודא שמה שתורגם היה נכון ואת כל התהליכים האלו עשינו יחד עם הספרייה.
זה שאגאל. אחת התמונות הנוספות שפגשנו ובחרנו אותן, בעצם, למסלול הזה – זה שאגאל.
קודם כל, הבחירה הייתה שהם, פחות או יותר, באותו אזור.
זאת אומרת, שאני לא אתחיל עכשיו לרוץ מיצירה אחת, שנמצאת במקום אחד, ליצירה שנמצאת בחלק או באגף אחר של המוזיאון. רצינו ליצור איזשהו ריכוז שגם יוצר מהלך של זמנים, מהלך של סגנונות – למשל, שאגאל יותר סוריאליסטי, וליצור איזשהו משהו שבאמת נותן גם את השמות הגדולים וגם באמת קירבה פיזית, זה היה מאוד מאוד חשוב במובן הזה, של באמת לא ליצור מסלולים ארוכים, אלא לשמור את המיקום.
העבודה הזו של שאגאל, שוב, אתם רואים שבתווית שלה הוספנו שזה מלבן רוחבי, את הגובה ואת הרוחב, אתם רואים פה, בחוברת, שהדמות של היהודי, הדמות של הפרה, הכינור והמלאך וכניסה אחת – הם אלו שמודגשים והם שונים בטקסטורות שלהן. הטקסטורה של הפרה, אתם יכולים לראות, היא הרבה יותר צפופה מהטקסטורה הזו. קו מתאר, מסביב לעבודה. קו מתאר מסביב למלבן. זאת אומרת, אלו הם דברים שאתה באמת צריך לחשוב עליהם, כשאתה עושה את הדבר הזה.
והנה, אתם יכולים לראות את הציור בלי ההנגשה ואת הציור עם ההנגשה ואתם יכולים לראות באמת את הבחירה של הפרטים, כי אי אפשר עכשיו להתחיל ולתאר את כל הדבר, אלא אתה צריך לבחור, מתוך התמונה, במה אתה מתמקד.
אז הנה, זה הטקסט, למשל. אז יש לנו קצת על מארק שאגאל, קצת על האלמנטים המרכזיים, שזה הדמות של היהודי, הדמות של המלאך, הרקע – שמחולק ככה או ככה והפרשנות של היצירה, כי יש פרשנות שיש להן יותר פרשנות מיצירות אחרות וגם את זה רצינו לתת. מה שלא היה, למשל, בערימת השחת.
ורד: אני רוצה רק להדגיש משהו, רז, להוסיף על מה שאת אומרת.
תסתכלו על התיאור הזה של היצירה ותראו שהחלק המרכזי הוא חלק תיאורי, הוא באמת לא חלק של אינפורמציה, אלא דווקא על מי היה האמן או מה היצירה באה להגיד, אלא ממש תיאור של מה שרואים. ״בחלק השמאלי, נראה דמות יהודי יושב על הקרקע, אוחז ספר תורה״, ממש אינפורמציה שהיא, בעצם, להיות העיניים של האנשים שלא רואים ותשימו לב, שהאינפורמציה הזו היא מאוד מאוד אובייקטיבית.
כתוב פה, למשל, שהפרה היא בעלת קרניים זהובות זוהרות – זה תיאור מאוד אובייקטיבי, לא היה כתוב שהקרניים שלה מאוד יפות ומפוארות, כי זו כבר אמירה שהיא פחות אובייקטיבית.
אז אם אנחנו מחפשים את ההבדלים בין שלט של מידע רגיל על יצירת אמנות אל בין שלט שהוא מותאם לאנשים עם לקויות ראייה, אז זו ממש דוגמה נהדרת לראות.
רז: כן, לא התעכבתי על הטקסטים עצמם, אבל בהחלט.
היהודי לבוש בחליפה שחורה, טלית לבנה מכסה את ראשו, גופו מסוגר לכל אורכו עד לנגיעה על הקרקע – זאת אומרת, שהוא יושב על הרצפה.
מתחת לטלית – כיפה שחורה, פאות וזקן. זאת אומרת, ברור שזה צריך להיות מאוד מאוד תיאורי וזה מאוד מאוד ממוקד. העניין הזה, של המיקוד, הוא מאוד מאוד חשוב. אין כאן מקום להגיד שהצבע נשפך לצד השני וחוזר לצד הזה ואז המשיחה היא כזו – זאת אומרת, זה לא העניין ולכן, וגם הראתי את זה בדוגמה מקודם, אם נחזור לרגע אחורה, שהאובייקטים באמת מוגדרים מראש עם קו מתאר, אני דיברתי על זה, בכדי שיהיה קל מאוד להבחין בהם גם בטקסט, גם בנגיעה ותוך כדי הטקסט או תוך כדי שהם שומעים – הם גם יכולים לגעת בחוברת, הכל בו-זמנית ולא משהו שמתחלק למשהו אחד.
יש כאלו עיוורים, עשינו את הברייל כי יש כאלו שיותר קל להם ברייל מאשר לגעת, אז התאמנו את זה בעצם אל שני הדברים.
הנה, אתם יכולים לראות פה מישהי שלוקחת את החוברת ומנסה להבין ולהסתכל על התמונה – זה עובד, זה פשוט עובד.
אתם יכולים לראות את הדוגמאות, זה עובד ואתם יכולים לראות פה, היו לנו מבקרים מבוגרים יחסית שהגיעו, כמו שאתם רואים, יש קירבה בין האנשים האלו, הם זוג או חברים, אולי. היא לוקחת את האצבע שלו ומדגימה. האישה רואה ומדגימה לעיוור איפה המקומות בתמונה.
ושוב, הטקסט של שאגאל, שוב, הנה מישהו שקל לו יותר להשתמש בטקסט.
שוב, זה אותו בחור, זו אותה חולצה, אם אתם שמים לב. אחרי שההיא הסבירה לו, הוא קרא בעצמו באופן עצמאי את הטקסט. מבוגרים, למשל, פחות אוהבים את האופציה של השמע, אז האופציה הזאתי היא מאוד טובה ומאוד נכונה להם.
יש גם הדרכות. זאת אומרת, זה לא פוסל את העניין של לעשות הדרכות ולקבל קבוצות וכמו שאמרתי, החוברת, בהרבה מהפעמים, המדריכים נעזרים בה כי מאוד קל להדגים בה דברים, היא מאוד ברורה ויש לה את היתרונות האלו.
אבל שוב, המטרה של הפרויקט זה לבוא עצמאית למוזיאון ולקבל את החוברת הזו בהתחלה.
המדריך הקולי – גם את המדריך הקולי בנינו טיפה אחרת.
בתוך המדריך הקולי הרגיל של מוזיאון תל אביב, ישנו חלק עם מספרים מסוימים שמותאמים לסיור הזה, של העיוורים. יש פתיח, שזה בעצם המבוא ללמה עשינו את הפרויקט, איזה עבודות נבחרו ולמה הן נבחרו ובעצם, כל הטקסטים שיש בחוברת נמצאים גם במדריך הקולי. יש אפשרות לשפה העברית, השפה האנגלית והשפה הערבית.
שוב, הקריינות היא לא הקריינות שלי, זו לא הקריינות של קריין רגיל מהרדיו, זה קריין שעובד עם הספרייה לעיוורים שהוא עיוור בעצמו והוא מקריא את הטקסטים. אלו קריינים שהם עובדים איתם, על הספרים בעיקר, אז השתמשנו בהם ובכוחות שלהם על מנת לעשות את זה.
את כל קבצי השמע גם אפשרנו ופתחתנו את כל הפרויקט הזה גם לאתר של הספרייה המרכזית לעיוורים. זאת אומרת, זה לא רק פרויקט שלנו, זה פרויקט משותף ואם תכנסו עכשיו, אתם תשמעו. אני תכף אתן לכם גם לשמוע.
״מארק שאגאל. בדידות. 1933. אוסף מוזיאון תל אביב״…
שימו לב לטונציה ולקצב, הוא שונה לגמרי. לפחות מאיך שאני מדברת.
הנושא של הגודל.
״ברבות מעבודתו, מעלה מארק שאגאל עולם דמיוני, לעתים פרדוקסלי ורב-משמעי, עם יסודות אוטוביוגרפיים ואלמנטים של פולקלור ממזרח אירופה.
בחלק מציורו, יש גם רמיזה לתנ״ך למאורעות היסטוריים.
ייצר הבדידות, היא דוגמה לאופן שבו הגיוניים בציורו של שאגאל הפכו לסמלים וקיבלו משמעות מטאפורית. היצירה צוירה על רקע עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, בשנה שבה ציורי האמן נשרפו בהוראת גבלס.
עם השנים, הציור נתפס כמנבא את זוועות השואה. הציור, מורכב מ…״
ואז, הציור מורכב משלושה חלקים וכ׳ו, כל מה שאנחנו יודעים.
זאת אומרת, אם שמתם לב לטונציה, היא מאוד שונה מטונציה של דיבור או טונציה של מדריך קולי רגיל שאתם לוקחים. זה הרבה הרבה יותר איטי, יש לזה את המקצב שלו, העניין של הגודל נכנס ואין למדריך הקולי, שוב, אין את הדברים האלה.
יצירה נוספת הייתה של מודיליאני. כאן, אתם רואים את הנקודות, שזה בעיקר מסביב לפנים, סביב הצוואר ומסביב לכובע. קו מתאר מסביב לעבודה ושוב, הנושא של הגובה. שוב, תבנית – מי זה האמן? מה יש בציור – פניו של האיש, קצת על הרקע – כאן זה רקע מופשט וקצת על האמן.
בואו לרגע נשמע את זה.
״אמדאו מודיליאני. 1918. ציור שמן על בד. מלבן אנכי. אורך, 45 סנטימטרים. רוחב, 27.3 סנטימטרים.
הנושא המרכזי ביצירותיו של מודיליאני, הוא דמות האדם. הוא צייר סופרים, משוררים, ציירים, סוחרי אמנות, נשים לא מזוהות ואת שתי הנשים שאהב, פיאטריס הסטינג וז׳אנה ביטרן.
ציורי הדיוקן שלו, מאופיינים בהארכה מוגזמת של הפנים והצוואר ובמיעוט פרטים״.
אז, הם ממש יכולים לראות את זה תוך כדי הדבר ואתם רואים שזה מאוד מאוד איטי, יחסית למדריך קולי רגיל.
שוב, גם ברייל באנגלית, בעברית ובכל מה שאפשר.
והנה, אתם ממש יכולים לראות שאנשים באים ליצירה ונוגעים או לא נוגעים, מתוך הפרויקט עצמו.
אז מה אתם עושים כשיש עבודות יותר מסובכות? למשל, פיקאסו. היה ברור שפיקאסו יכנס אל מסלול ההליכה הזה. פיקאסו, הוא אולי הצייר הכי חשוב של המחצית הראשונה של המאה ה 20 ויש לנו כמה יצירות.
יש לנו יצירות יותר חשובות מהיצירה הזאת. למשל, יש לנו ציור על התקופה הכחולה, אבל אנחנו לא נתחיל לתאר ״כחול כהה. כחול בהיר. כחול דק. כחלחל עם צהבהב״, כן? זה לא מתאים לפרויקט הזה ולכן, לקחנו תמונה אחרת של פיקאסו, שהדגש – הוא דגש על הצורה. זאת אומרת, אנחנו רואים את צורת העיגול, צורות נשברות, צורות נכנסות אחת אל השניה ולכן, העבודה הזו, שהיא פרוטומה – נבחרה. אבל מצד שני, פיקאסו הוא צייר שתמיד מערבב את הדברים ומאוד קשה ומסובך להסביר את העבודה הזאת. על העבודה הזאת, כדי להסביר אותה ולפשט אותה, עבדנו חודשים. הלכנו, חזרנו אל התמונה, צילמנו אותה – איך באמת להנגיש אותה? והיא גם הייתה התמונה שהייתה על המודעות שעשינו כפרסום לפרויקט הזה, בעיתונות.
כמו שאתם רואים, המודעה בעצם מחלקת את הציור, כמו שראינו מקודם, לצורות. כשכל צורה קיבלה בעצם טקסטורה שהיא לא טקסטורה במובן של לגעת, אלא תבנית שהיא תבנית אחרת על מנת לתת את הצורה של הצורות.
כמו שאתם רואים, גם פה אתם יכולים לראות את הנקודות של התמונות, קצת, שהן בעצם בשביל לתת תבנית אחרת לדבר הזה וגם על איך להנגיש לקהל הרחב שיש לנו פרויקט כזה מיוחד בתוך המוזיאון. זאת אומרת, זו גם הייתה שאלה. כי לא רצינו רק לכוון ולעשות פרסום בספרייה המרכזית ובמרכז לעיוור ובעוד כמה מעוני יום, מה שנקרא. איך אנחנו באמת פונים לקהל הרחב? איך אנחנו מוכרים את זה לעירייה, כן, כפרויקט מאוד מאוד חשוב? ובאמת, אחת הדרכים של משרד הפרסום הייתה לקחת את התמונה וכמו שכתוב, ״לראות את התמונה המלאה״. כי באמת היו המון אנשים שאמרו ״לא ראינו. לא ידענו ולא שמנו לב״.
למשל, בתמונה של מונה, לא הרבה אנשים שמו לב שיש רכבת קטנה מאחורה וגם אתם, כשאני נתתי את ההרצאה הזו, לא שמתם לב שיש רכבת מצד שמאל, מאחורה.
אז כל הדברים האלו שהם רואים – אנחנו לא רואים והשאלה של ״מי רואה יותר נכון?״ נכנסה אל הפרויקט הזה והתמונה הזו, של פיקאסו, לא נכנסה אל הפרויקט רק בגלל שהיא התמונה של פיקאסו, אלא בגלל שהיא הייתה כל כך מורכבת ועבדנו עליה כל כך קשה, הרגשנו כבר קירבה אישית אל התמונה. גם יצרנו לקבוצות, לאנשים שיגיעו בקבוצות, יצרנו מן דמות כזאתי של פיקאסו שאפשר לקמט אותה ולקפל אותה והם יכולים לקחת את זה גם הביתה, של הפנים האלו, וקצת להסביר את העניין הזה של צורות שנכנסות אחת אל השניה ומעוותות אחת את השניה.
היו גם תמונות יותר פשוטות של חיות. התקדמנו כבר אל אמצע שנות ה 40. התמונות הפשוטות יותר של החיות ולאט לאט אנחנו מתקרבים אל ההפשטה והגענו אל העבודה של אלברט, מ 1961, שזה ריבוע, בתוך ריבוע, בתוך ריבוע. שטוח לגמרי. כל העניין פה הוא צבע טונאלי. מעברים של גוונים, של הרמוניות, שיוצרות את השינויים האלה.
חוץ מזה שעשינו ריבוע בתוך ריבוע וכל אחד עם טקסטורה אחרת, היה לנו חשוב להבליט את זה ויצרנו, בעצם, את המבנה הזה – שמסביר בעצם את המבנה הזה.
שוב, אפשר לקבל את זה, אפשר לקבל את זה עם הדרכה ושוב, אלו אביזרים קלים מאוד. הם לא כבדים והם לא מסורבלים כמו שראיתם את הנייר של פיקאסו, אני אראה לכם – זו חתיכת נייר. זאת אומרת, העניין הזה של הנגישות של האובייקט היה מאוד מאוד חשוב במובן הזה שאפשר להשתמש בדברים מבלי להיסחב, בלי להרגיש שאתה מיוחד, בלי ליצור הרבה רעש מהקבוצה שעל ידך ומבלי להפריע, מה שנקרא. מוטיב הריבוע, על הגוונים, ההשפעות הרוחניות והפסיכולוגיות של הצבע – אז כמובן שהיינו יכולים להיעזר בזה ואם אנחנו מנסים להסביר את זה, קצת על התמונה – מה יש? קו מתאר לבן מקיף את היצירה, חושף את המצע וכך נוצר, למעשה, ריבוע לבן שיכול להיתפס כריבוע נוסף. הוא בחר לצייר על הצד המחוספס של המשטח. כל הטקסטורה וכל הדברים האלו הם באמת בצורה מאוד מאוד קלה ומאוד ברורה.
ורד: אני רוצה להוסיף עוד משהו, רז. בהקשר הזה שהרבה פעמים אני מדברת על הנגשה ללקויות ראייה, אז אומרים לי ״אבל הם לא רואים צבעים. זאת אומרת, למה בכלל לדבר על הצבע?״ וחשוב להגיד שרוב לקויי הראייה כן רואים משהו. זאת אומרת, שכן הם מצליחים לראות צבעים.
רז: לקויי ראייה זה מגוון מאוד מאוד רחב. חלקם רואים כתמים, חלקם רואים שחור-לבן, חלקם רואים כתמים בצבע, חלקם רואים בגודל קטן. זאת אומרת, יש עיוורון מוחלט, שזה ודאי, ויש את מה שנקרא ״מגוון״. בגלל זה, זה גם נקרא ״לקויות ראייה״ ולא עיוורון, אלא ״עיוורון ולקויות ראייה״. כי באמת המגוון הוא מאוד מאוד רחב.
יש גם כאלו שזוכרים. זאת אומרת, שהם ראו צבעים. יש גם אנשים התעוורו בגיל 7, 8, 12, 18 – שלא נדע, ועוד ועוד. זאת אומרת, שיש להם זיכרון.
אני אקריא לכם אחר כך ציטוט של איזו אמא, שהיא הייתה פעם ציירת והתעוורה בשנות ה 20 לחייה ובעצם מגיעה אל המוזיאון דרך הפרויקט הזה. אם כבר נגענו בה, אז אני אקריא את זה.
קוראים לה אריאלה, אני לא אציין שם משפחה. עיוורת אשר הגיעה אל המוזיאון עם שני ילדיה הרואים והיא כותבת ככה:
״לי זה היה מרתק. אני יכולה לראות את עצמי בלי סיור. תחושה של לחיות בערימת השחת. הצורך שלי, הוא שינגישו את כל המוזיאון. הייתה לי תחושה של פספוס, כי הייתי אמנית פעם ואני מכירה קצת את הרקע האמנותי ומצאתי את עצמי מטיילת בשאר הציורים ומבקשת מהילדים שלי לספר מה הם רואים״. זאת אומרת, באמת העניין הזה של המגוון הרחב – זאת אומרת, חלקם ראו, חלקם לא ראו וחלקם רואים ואת הציטוט הזה, בעצם, רציתי לתת אותו לגבי העניין הזה שהיא יכולה לבוא עצמאית. היא לא צריכה לקבוע סיור, הילדים שלה לא צריכים להרגיש לא בסדר שהם מגיעים עם האמא – זו התחושה הזאתי, של הביחד הזה, הייתה לי מאוד מאוד חשובה בפרויקט.
התקשר אלי בחור שחי 25 שנה עם בחור שהתעוור, תוך כדי השהות שלהם יחד, והוא פשוט בכה לי בטלפון על הפרויקט הזה, על כמה הוא התרגש להגיע אל המוזיאון עם הבן-זוג העיוור שלו, כשהוא רואה. שזו בעצם הייתה החוויה הכי שוויונית שלהם, במוזיאון, מאז שהוא התעוור. אחד הגיע מעולם הפרסום והשני מכל מני עולמות אחרים והחוויה הייתה מדהימה. עשו על זה כתבה, על הפרויקט הזה, כי כל הפרויקטים שיש במוזיאון וכולל מוזיאון ישראל, הם בעיקר לקבוצות, הם לא ליחידים שיכולים להגיע מתי שהם רוצים, באיזה שעה שהם רוצים, באיזה יום שהם רוצים ולא מוגבלים לקבוצה. הם לא צריכים להיות חלק מקבוצה שכבר מראש, יש לה איזושהי סטיגמה. הם יכולים להרגיש הרבה יותר חופשי וזו היתה, בעצם, המטרה של הפרויקט.
אחת העבודות שרצינו להנגיש, הייתה ציור קיר של רוי ליכטנשטיין שנמצאת בלובי, בכניסה למוזיאון.
איך אתה מנגיש משהו שהוא גם בגובה רב, גם בגודל רב וגם מורכב משני חלקים?
זאת אומרת, היו כאן הרבה מאוד בעיות וניסינו באמת לפתור את זה.
אז קודם כל, שמנו בחוברת כל חלק בנפרד והסברנו כל חלק בנפרד. אתם יכולים לראות את זה פה ובשקופית שאני מראה, חלק פיגורטיבי ואת החלק המופשט, כשבעצם, הדבר הזה מסכם את כל הסיור שהם עשו עד עכשיו. גם פיגורטיבי, גם מופשט, גם צבע, גם צורה, גם בנושאים שונים – נוף, דמות והתייחסות ללובי.
אז עשינו, כמו שראיתם, גם את זה וגם את המופשט, כל אחד עם טקטיליות אחרת ואלמנטים אחרים בטקטיליות הזו.
זו עבודה שדרשה גם הרבה מאוד זמן, לקח לנו לפענח אותה ולפצח אותה ואתם רואים גם את המימדים שלה. זאת אומרת, מאוד מאוד קשה לתת את הגודל וצריך לעמוד למטה ופה, לא רואים על העמוד מאחורי המדריכה, אבל יש ממש תווית עם הפרטים של העבודה שהם יכולים גם לגעת ולהבין שזה מלמעלה, שזה מעליהם ושזה גבוהה מאוד – זה משהו שהוא לא כמו תמונה שתלויה על הקיר, אלא זה ממש אובייקט אדריכלי בחלל. אז, זה היה לגבי הפרויקט הזה.
שוב, לכל אחד יש שמע, ברייל וכל הדברים שציינתי מקודם, תווית מונגשת, טקסטיליות ועוד.
הפרויקט הזה, כמו שאמרתי, מאוד התפרסם כשהוא יצא ובעצם זכה לכתבה מאוד יפה וגדולה בעיתון הארץ, שבעצם עשתה מחקר על כל מני אפשרויות של למידה לעיוורים בארץ, כולל המאמר שלנו. כאן אתם רואים את עמוס בר, שהוא מנהל הספרייה לעיוורים, שהיה שותף מלא ושיתפנו לכאן את היועצת ורד גינסבורג, שמלמדת בסמינר הקיבוצים כבר הרבה שנים הנגשות למיניהם ובין היתר, הנגשות לעיוורים.
זאת אומרת, זה היה באמת פרויקט שלקחנו בו גם אנשי מקצוע, גם את האנשים עצמם, גם אותנו כאנשי מקצוע ושילבנו את הכוחות.
אני רק אקריא את הציטוט מהכתבה – ״החזון שעמד לנגד עיני היוזמים, הוא שאדם עם עיוורון והאדם הרואה שבא איתו יוכלו להגיע באופן עצמאי למוזיאון, לקחת מדריך קולי וחוברת בכניסה ולהתהלך בחלל הגלריה, ללא צורך בסיור מודרך וקבוע מראש״.
מה שקורה, בדרך כלל, זה שקבוצות מאורגנות מגיעות ממסגרת מסוימת, כמעט תמיד מבתי ספר או גילאים מסוימים. אבל מה קורה אחר כך? מה קורה לבן אדם המבוגר, או לאמא לשני ילדים שאין לה מסגרת? וזה בדיוק החלל הזה שאנחנו נכנסו לתוכו.
בעקבות הפרויקט הזה, יצרנו פרויקט ביום העיוור, שזה כל שנה ב 6/6, שזה – רואים, 6/6. יש פעולות שאנחנו מנסים לעשות יחד עם הספרייה העברית והמרכז לעיוור, שאלו שני גופים שונים לגמרי והקרנו סרט מונגש, כחלק מעידוד קהל זה, התחלנו עם המסורת של הקרנת סרטים מונגשים, הכל בחינם, בשיתוף עם המרכז לעיוור והספרייה לעיוורים ולקויי ראייה. זאת אומרת, יש פה שלושה גופים שהתאחדו לפרויקט של יום העיוור, של השישי לשישי. את ההנגשה הקולית עשינו דרך הספרייה לעיוורים, את ההנגשה הקולית של הסרט. ואנחנו מארחים ונותנים את המעטפת של הכיף והחוויה של הציוד ואולם ההקרנה.
בעצם, הם מגיעים, הם עוברים סיור בשבע יצירות המופת – זה ציור מודרך, פחות או יותר, אין לנו חוברת לכל אחד, הגיעו מעל מאה איש, אתם תראו את זה.
בהמשך היום הייתה הפסקה קטנה והם נכנסו אל אולם, לראות סרט מונגש, כשהאולם שלנו, בדרך כלל, לא מקרין סרטים מונגשים ביום-יום, זו חוויה אחרת לגמרי.
הקהל באולם שומע את תוספות הקריינות שנותנת לצופים את המראות החזותיים שעולים על המסך, אני תכף אדגים.
אתם יכולים לראות שהגיעו המונים. היינו מאוד מופתעים ושמחים.
אם הגיעו ממרכזים שונים לעיוורים, חלקם הגיעו בהסעות וחלקם הגיעו באופן פרטי.
הם עומדים אל מול התמונה הגדולה ואנחנו מנסים קצת להסביר להם מה קורה ומה יהיה. הם עברו להדרכה קצרה מאוד, כל אחד על שלוש יצירות כי חילקנו אותם לקבוצות והכנסנו אותם אל הקולנוע. הקולנוע, חייב להיות מונגש. אתם רואים שכל השורה הראשונה היא שורה לכסאות נכים ומי שיכל היה, עלה למעלה.
הגיעו אנשים עם המשפחות שלהם. למשל, הוא הגיע עם הבת שלו, היו כל מני אנשים שונים שהגיעו אל החוויה הזו.
אתם יכולים לראות שהאולם התמלא די מהר. החוויה, הייתה חוויה אחרת לגמרי. אני אדגים לכם קטע קטן, של מה זה בעצם סרט מונגש. זה צלם שלהם.
ורד: רז, זה מאוד קשה לשמוע מה הוא אומר.
רז: אני אנסה להגביר לרגע. מטפחת קשורה לראשה, היא לבושה חלוק סגול – זאת אומרת, הם מתארים, בעצם, את מה שלנו הוא מאוד טריוויאלי.
אז, היא בעצם אומרת שאישה צעירה פותחת את הדלת, יש לה חלוק סגול, יש לה מטפחת על הראש, יש שקית, הוא נותן לו משהו שעטוף בתוך שקית – זאת אומרת, משהו שלנו מאוד מאוד ברור. רק כדי שתחוו מהו סרט מונגש, זה מאוד מאוד שונה מחוויה של לראות סרט רגיל.
זהו. נראה לי שפה אני אסיים כי יש עוד הרבה דברים להגיד, אבל אני חושבת שיפעת עולה. יפעת, את עוד פה?
ורד: היא אמרה שהיא תהיה בהתחלה והיא לא יודעת אם היא תוכל להישאר עוד.
רז: אה, אז היא לא נשארה? אוקיי.
ורד: יכול להיות שהיא הייתה צריכה לצאת.
רז: יפעת היא אחראית על הנגישות אצלינו במוזיאון והיא גם אחת מחברות פורום הנגישות של איקו״ם.
בשנה האחרונה יש הפרדה ועל זה גם דיברתי עם ורד, בין נגישות שפתית, נגישות פיזית ונגישות קוגניטיבית. אלו דברים שונים וכאן, כל אחד אחראי על משהו אחר ובשנה האחרונה היה דגש מאוד חזק על נגישות שפתית, של השפה הערבית במוזיאון. כל התערוכות המתחלפות הן בשפות ערבית, עברית ואנגלית.
כל הכתוביות הן בשלושת השפות – ערבית, אנגלית ועברית.
זה תהליך מאוד גדול. כל השלטים הם בגודל מונגש, במוזיאון.
היא הייתה צריכה לדבר על זה, אבל רק כדי שתדעו, יש הרבה מאוד עבודה.
זהו. אם יש לכם שאלות, הערות, אני אשמח לשמוע.
אייל: אני רוצה, ברשותך, רז.
רז: כן?
אייל: אני הייתי עם חבר בעל מוגבלות גם של הליכה וגם של ראייה בתערוכה של היפנית.
אני לא יודע מי אירגן אותה אצלכם, אבל התערוכה הזאתי היא לא מונגשת באופן מוחלט.
תערוכה שראו בה, באמת, שאפו על כל הקהל שהגיעה, פלטות ליד הציורים, תנאי ההצצה שצריך לראות – איש על כיסא גלגלים לא יכול לקום ולראות, חלק מהמקומות לא מונגשים לו כלל.
רז: תראו, אתה צודק, אבל זו היצירה.
אייל: רז, רז, שניה.
רז: רגע. אני לא הכתובת לזה.
אייל: לא משנה. בתור מישהי מהמוזיאון הזה…
רז: אתה צודק. אבל יש יצירות שנעשו כחללים ב 1964 כשהנושא הזה היה פחות פעיל.
אייל: אני מדבר על התערוכה שהתארחה אצלכם היפנית.
רז: אני יודעת על התערוכה. החללים שאתה מדבר עליהם, עם חורי ההצצה – אלו עבודות שנעשו בשנת 65׳, 64׳ – לא הייתה מודעות לזה.
החדר האחרון שהיא בנתה במיוחד לתערוכה והחדר שפתחנו אותו, שזה הכניסה עם הירידה למטה, עם הורוד, את זה כן הצלחנו לעשות מונגש.
אתה צודק.
אייל: גם ההסברים ליד הציורים הם קטנים. הדברים לא היו בשפה מופשטת. זה דברים שלא תלויים בשום דבר אחר, רק במי שארגן את התערוכה הזאתי ואצר אותה ופשוט, באמת, זה נורא נורא חבל עד לרמת מכעיס כי בעצם, הבן אדם, הוא באכזבה מוחלטת. אין אפשרות לראות, אין אפשרות לשמוע. כאילו, הוא ממש יצא באמצע, באכזבה.
רז: אני מצטערת לשמוע, כי אנחנו הדרכנו את כל המתנדבים שנכים לא מחכים בתור וכל הדברים האלו.
אייל: אני לא מדבר על התור, אני מדבר על העניין של אפשרות להנות מהחוויה. לא הייתה הנאת חוויה לאנשים בעלי מוגבלויות, וחבל.
רז: כן. אני מצטערת לשמוע. במקומות שהיה אפשר אני בטוחה שהשתדלו.
דודו: אני רציתי לרגע להיכנס אל ההרצאה שלך.
ורד: רגע. רגע, שניה. דודו, שמואל ביקש קודם. נתן לו רגע לשאול ואז אתה. בסדר, דודו?
רז: אייל, הדבר היחיד שאני יכולה להגיד לך זה שעכשיו יש הרבה פחות תורים. אם אתה רוצה לחזור שוב – אנחנו נשמח.
שמואל: יש לי שאלה. דיברת פה בעיקר על אנשים עיוורים ואנשים עם לקויות ראייה שונות.
רז: זה הפרויקט הספציפי הזה.
שמואל: כן, נכון. אז רציתי לשאול, בעצם, האם תוכלי להתייחס גם להנגשת התצוגות של המוזיאון שלכם לאוכלוסיות עם סוגי מוגבלות אחרים, כמו מוגבלויות פיזיות שונות או מוגבלויות נפשיות?
רז: אז בואו נעשה סדר. אני בסך הכל אוצרת במוזיאון תל אביב. אני לא חלק מהנגישות ואני לא חלק מההנהלה.
אני, בתערוכות שלי, הייתי האוצרת הראשונה שעשתה את השפה הערבית.
אל התערוכות מגיע קהל כזה ואחר. יש לנו אפשרויות לתת מענה דרך מחלקת חינוך, זה יותר מחלקת חינוך וזה פחות אוצרות.
מחלקת חינוך נותנת מענים לכל מני אוכלוסיות.
חלק מהמקומות במוזיאון עדיין לא מונגשים כמו שצריך. הבניין נבנה ב 1971, כשלא היו עדיין את כל החוקים. לבנות רמפה וכל הדברים האלו – אנחנו מאוד מאוד מנסים שלכל מקום יהיה מעלית ואנחנו עכשיו הולכים, בתקווה שנצליח קצת לפתור את העניין הזה של המדרגות שיש במהלך ובמעבר בין האגפים.
הבניין החדש, למשל, הוא כולו מונגש. הבניין הישן הוא יותר בעייתי בגלל החוקים של הבניה עצמה, כשהוא נבנה, וגם העניין של המודעות.
יש אפשרויות. למשל, בתערוכה של קוסאמה היו הרבה מאוד קבוצות של הלומי קרב וכל מני קבוצות של אוטיסטים, שסגרנו את המוזיאון. היה גם פסטיבל לאוטיסטים, של הצגות תיאטרון, שההורים הרגישו יותר בנוח להביא את הילדים.
אז יש כל מני פעילויות שנעשות. שוב, אלו לא פעילויות במסגרת התערוכות שאני אוצרת. עשיתי את הפרויקט הזה כשהייתי האוצרת של האמנות המודרנית ורציתי לעודד את הקהל. אבל בהחלט שיש התחשבויות ויש הדרכות שונות לקהלים שונים, זה כן.
ורד: תודה. דודו, רצית להגיד משהו?
דודו: כן. קודם כל, תודה לרז על הפרזנטציה של הנגשת אמנות לעיוורים ולקויי ראייה, זה לא דבר פשוט.
שמי דודו ואני מנהל מחלקת התנדבות לצרכים מיוחדים לבוגרים בקרן קיימת לישראל ובין היתר, מנסים לעסוק בלנסות להביא את הטבע בהנגשה לעיוורים, יש לנו כמה פארקים כאלו ואנחנו מנסים לעשות את זה – וכאן אני מגיע לשאלה.
הכותרת של היום, של ההרצאה, הייתה ״פשטות״. ואני, לרגע אחד, נכנס לנעליים…
רז: זו עוד מילה שורד הכניסה.
ורד: כן, כן.
רז: זו לא מילה שלי.
ורד: זה שלי.
רז: זו מילה שורד הכניסה. אני, עד לרגע זה, לא ידעתי את השם של ההרצאה שהיא נתנה.
דודו: אוקיי. בכל זאת, אני לרגע אחד מבקש להיכנס אל מקום של, מה שנקרא, תוכנית הכרישים, כן? ולשאול עד כמה דבר כזה הוא משמעותי מבחינת תקציב? כלומר, עד כמה אפשר לעשות פרויקט כזה ועדיין לעשות אותו עממי וזול? אני יודע, למשל, שהפקת חוברות ברייל ואגב, על הברייל יש ויכוח האם הוא עדיין שימושי בקרב עיוורים בארץ או לא. אני יודע שחיילי צה״ל שהתעוורו לא משתמשים בברייל, לא למדו ברייל ושהיום הולכים יותר על כיוון של המסרה באמצעות הבלטת אותיות. אבל השאלה היא האם, קודם כל, אפשר לעשות את ההנגשה הזו באופן שלא יהיה כבד לכיס ואז, ברגע שהוא עממי, יותר קל למוסדות כאלו ואחרים ללכת על הכיוון הזה מבלי שזה יכנס להם חזק אל תוך הכיס ויוציא להם המון מהתקציב?
והשאלה השניה, זה לגבי האחזקה. כי עם כל הכבוד, את מוסרת חוברת כזאתי ועוד חוברת רכה לאנשים, והיא עוברת מיד ליד – אז ברור שהיא לא מחזיקה הרבה זמן, אלא אם כן היא עשויה מחומר מאוד חזק ועמיד.
אז אני אשמח על שתי השאלות האלו.
רז: זו שאלה נכונה.
אז תראו, קודם כל לעניין התקציב – אנחנו שיתפנו את הספרייה המרכזית והשתתפנו, לקחנו את אנשי המקצוע שלהם בחינם.
זאת אומרת, העניין של שיתופי פעולה, חלק מהעניין, זה לא רק לדעת וללמוד – זה גם היה כלכלי. זאת אומרת, הם נתנו לנו את הקריינות בחינם, הם נתנו לנו את העריכה הלשונית בחינם, אלו אנשי מקצוע שעובדים איתם.
כשישבנו על הפרויקט הזה, בעצם חילקנו עלויות – מה כל אחד לוקח.
העניין הזה, שגם אנשי מקצוע של מוזיאון תל אביב ואנשי המקצוע שלהם היו בחינם – זאת אומרת, אלו שעות עבודה, אבל לא שכרנו מישהו חיצוני לפרויקט, זה היה מאוד מאוד חשוב וזה הוריד הרבה מאוד מהעלויות.
עריכה לשונית זה הרבה כסף, קריינות – זה כסף, לשים באתר – זה כסף, הכל היה כספים. ברגע שהיה את שיתוף הפעולה, גם ההוצאות קצת התחלקו וגם היו אנשי מקצוע שבעצם הגיעו בחינם דרך הגופים.
למשל, אנחנו היינו אחראים על צילום העבודות. לכל אחד הייתה את התובנה שלו שהוא יכל לתת לפרויקט. להגיד לך שהוא חינם? – לא, אבל הוא בהחלט עממי.
לגבי החוברות והבלאי שלהם – נכון, זה קיים. אבל זה יכול להיות קיים בכל דבר.
לי היה מאוד חשוב לעשות את זה על נייר טיפה עבה ולא על נייר עבה מאוד, שישאר לי עכשיו לכמה שנים, בכדי שיהיה אפשר לקחת את זה.
לכן, הפקנו מראש יותר חוברות. נגיד, אם רצינו להפיק עשרה חוברות, כי אין עשרה עיוורים שמגיעים באותו רגע אל המוזיאון – הפקנו קצת יותר ובאמת, הם גם הולכות לאיבוד, גם חלקם לוקחים אותם הביתה, אנחנו יודעים גם את זה, אפשר להכניס אותם לתיק ואנחנו יודעים שגם לוקחים הביתה ולקחנו בחשבון קצת יותר מהחוברות ועשינו, למשל, פחות חוברות באנגלית ויותר חוברות בעברית. לגבי השאלה שלך על כתב הברייל – כמו שציינתי, לא כולם משתמשים בכתב ברייל ויש כן אוכלוסיה, בעיקר המבוגרת, כן משתמשת בכתב ברייל ולכן, היה לנו חשוב להנגיש את זה לא רק בגבהים שונים, אלא גם דרך הכתב ברייל. הם לא אחידים ובתוכם יש גם קבוצה שכן קוראת כתב ברייל והראתי לך אפילו את המבוגר הזה, שלו היה יותר חשוב הברייל מאשר לא-ברייל.
דודו: אני רק רוצה, כהמשך לשאלה…
רז: אני רק רוצה להגיד שאני לא מומחית בברייל ואני לא מומחית בלקויות למידה ולכן, צריך להיעזר כאן או במרכז לעיוור, או בספרייה לעיוורים או בגוף אחר, בכדי להתייעץ איתם על כתב הברייל.
דודו: ולכן, אני אשמח מאוד, מאחר ואני בעצמי לקראת פרויקט גדול של הנגשה, המסרה למעשה, בכפר סבא. הייתי שמח לקבל את שמות האנשים שיהיו מוכנים להתנדב על מנת לעזור לי לעשות חשיבה בנושא של המסרה לעיוורים בפרויקט שלי.
רז: יש לך את הטלפון שלי כאן, כתוב. תקח אותו ואני אשמח לדבר איתך וארחיב בנושא. אם אני אוכל לעזור – אני אעשה את זה בשמחה.
אני בפורום המסרה, אז אני יכולה להעביר את הבקשה שלך גם הלאה.
דודו: תודה רבה.
ורד: אני אגיד ואורית, אני תכף נותנת לך לשאול, אבל אני אוסיף על מה שאמרת, רז. קודם כל, זה היה מרתק בעיניי וממש משמח לשמוע איך הדברים קורים והופכים להיות באמת דבר פרקטי שאנשים משתמשים בו.
אנחנו עכשיו, בדיוק בתקופה הזו, מוציאים פרויקט שהוא כמעט אחד לאחד, בלי לדעת מראש על מה שאתם עשיתם, דומה למה שאתם עושים – שהוא מיועד באמת למוזיאונים ומרכזי מבקרים. קיבלנו איזושהי תרומה גדולה. ואני אומרת את זה פה, גם למי שנמצא כאן, כי עוד איישנו את כל המוזיאונים בתוך התרומה הזו, אז מי שזה רלוונטי לו – אנחנו נשמח לראות אם זה מתאים. יש איזשהם קריטריונים לדבר הזה, אבל זה יכול להיות רלוונטי בחלק מהמקרים.
ובאמת, זה לא כרוך בעלויות גבוהות. אנחנו הולכים לעשות את הפרויקט גם עם הספרייה לעיוורים, בשיתוף פעולה.
יש עלויות, אבל שוב, אם יש כבר מערכת שמע ויש את אנשי המקצוע בתוך המוזיאון אז זה ממש חוסך בעלויות ובכסף. אז הנה, אני פה והכל קורה.
אם יש מישהו שזה רלוונטי לו.
דודו: זה רק במוזיאונים, ורד?
ורד: זה במוזיאונים ומרכזי מבקרים, כן. אבל בוא נדבר, דודו, יכול להיות שזה איכשהו כן רלוונטי, אבל בגדול זה למוזיאונים.
דודו: אוקיי. תודה.
משתתפת: קודם כל, רציתי להגיד לרז כל הכבוד.
במקום להסתכל על מה שאין, צריך להסתכל על מה שיש.
המודעות בארץ לנגישות היא לא עתיקת יומין, היא משהו של השנים האחרונות ובהרבה מקומות שלא היו נגישים נעשים מאמצים מאוד גדולים על מנת להנגיש אותם למגוון רחב מאוד של סוגי הנגשה ולכן, רז, באמת כל הכבוד.
דודו, לגבי הנושא של הנגשה בטבע, אז כדאי לך לדבר עם ורד. יש להם הרבה מאוד ניסיון בהנגשה בטבע. ורד שייכת לעמותת לטם.
ורד: דודו ואני חברים שנים רבות ועובדים המון ביחד.
דודו: תמיד אשתי שואלת אותי ״מי זו הורד הזו?״
משתתפת: אני קשורה למקום הזה שנים רבות, עוד מלפני ורד, אני חושבת.
דודו: אני מסכים עם כל מילה.
משתתפת: ודבר אחד אחרון, רז, עמוס – זה עמוס באר, השם שלו. באמת, הוא עושה עבודה מעולה. אני מאוד נהנתי, כי ראיתי שתי תמונות של חברים שלנו במצגת, אז אנחנו גם נספר להם שהם כיכבו במצגת אצלך. כל הכבוד, באמת.
רז: עמוס היה מדהים, באמת. איש עם חזון ושאר רוח. באמת, כל מפגש איתו הוא מרגש ופותח עיניים והוא שותף לחלוטין בכל הנושא של הנגשה תרבותית. הוא מאוד רוצה לקדם את הדברים האלה ובאמת, בכל פעם שפניתי אליו לעזרה, אם זה היה עם הסרט – כי בהתחלה המרכז לעיוור פנה אלי ואז פניתי אליהם. זאת אומרת, אף פעם לא קיבלתי ״לא״ מעמוס. באמת בן אדם עם שאר רוח וכדאי לעבוד איתו.
ורד: רז, אני אבקש ממך לסגור את המצגת לרגע כדי שנוכל לראות את מי שנמצא איתנו.
אז, אם יש עוד שאלות – מוזמנים ככה, באמת, בדקות האחרונות.
ואם לא, אז אני אתחיל בלהגיד לך באמת, המון המון תודה, רז. ממש מרגישים שזו הייתה הרצאה מאוד חשובה ועם המון השראה.
את אמרת שאת לא מומחית ללקויות ראייה, אבל אני חייבת להגיד שממה שדיברת פה – זה נראה שצברת המון ידע בנושא.
רז: לא, זה פרויקט אחד.
ורד: בסדר, כן, אוקיי! הייתה התנסות, כנראה. התנסות לטובה.
ההרצאות שלנו עוברות להיות אחת לחודש. ימי שלישי בשעה תשע. מי שמכותב, אני אשלח לו תזכורת על ההרצאה הבאה.
אם יש נושאים שמעניין אתכם לשמוע עליהם – אני מאוד מאוד אשמח.
אתם מוזמנים לכתוב לי ואני אמצא את האנשים הנכונים ובאמת את הפרויקטים הנכונים ויש לא מעט בארץ ובעולם ובאמת אפשר ללמוד מהם לא מעט.
אז, זהו. אני רק אגיד בנתיים שיהיה המשך יום נעים.
דודו: ורד, אפשר עוד שאלה אחת אחרונה לרז?
ורד: כן. אם רז יכולה אז בשמחה.
רז: כן?
דודו: רז, אז אני מניח שאת מכירה את תסמונת אשל, שהיא תסמונת מורכבת שיש בה גם עיוורון וגם בעיה של לקות שמיעה.
רז: כן.
דודו: אני אשמח לדעת איך התגברתם על העניין הזה והאם זה רק על ידי החוברת?
רז: תראה, הפרויקט הזה, ספציפי, הוא רק על ידי החוברת.
החוברת והאודיו והכל.
גם על המחלה הזו יש ספקטרום מאוד מאוד רחב של חולים, חולים גם מעיוורון וגם משמיעה.
אחד הדברים שאנחנו כן, בעקבות הפרויקט הזה, אבל זה רק דרך מחלקת ההדרכה – ציורים של מישוש, של פסלים.
זה נותן איזושהי אלטרנטיבה קצת לעיוורון וגם קצת לבעיות השמע. העניין הזה שאפשר לגעת בשעות שהמוזיאון סגור או כשהמוזיאון פתוח במיוחד בשבילהם.
הם מקבלים כפפות לבנות, עושים מזה קצת מן טקס כזה והם יכולים לגעת בחלק מהפסלים שמוצגים באותה תקופה. אבל שוב, בשביל זה צריך להגיע, יש מדריך שמקבל אותם והם לא חייבים להגיע כקבוצה, הם יכולים להגיע כעצמאיים, אבל יש מדריך שמלווה אותם ולוקח אותם בפסלים שנבחרו מראש על מנת לגעת בהם.
דודו: אני לא יודע אם ההמסרה הקולית שלכם נעשית גם על ידי חיבור לאוזניות של השמע ואם כן, אז זה הטיפ שלי אליכם.
רז: אני חושבת שכן, אבל יפעת היא המומחית פה.
אני חושבת שכן, אבל אני לא מומחית. יכול להיות שאנחנו עוד לא שם, אני לא יודעת.
דודו: טוב, תודה.
ורד: טוב. תודה רבה רבה.
דודו: תודה, ורד.
ורד: שיהיה המשך יום נעים.
משתתפת: תודה רבה.
ורד: רז, יש לי עוד שאלה קטנה אליך, אם את יכולה להישאר.
אם עכשיו היו נותנים לך תקציב בלתי מוגבל ואומרים לך ״תעשי. תנגישי באותו אופן כמה יצירות שנראה לך רלוונטי״ – מה נראה לך המינון הנכון בכדי שבאמת בשביל הביקור במוזיאון…
רז: תראי, בפרויקט הזה ראיתי 10 יצירות מופת ואז נתקענו בלי תקציב, זמן וכ׳ו.
אני חושבת שחוויה של 10 יצירות היא מאוד משמעותית.
אם היה לי תקציב, עכשיו, גדול, הייתי מנגישה כמה תערוכות שהן דווקא מתחלפות. ראיתי בברצלונה ובכל העולם דברים מדהימים שאפשר לעשות.
זה תלוי תקציב ותלוי הנהלה, מי שמוביל את הדברים קדימה. זה לא תמיד בסדר העדיפויות, כמו שאתם יודעים. אבל הייתי מנגישה את התערוכה של קוסאמה, כמו שידענו חצי שנה מראש שהיא הולכת להיות, הייתי חושבת עליה אחרת. התערוכות הגדולות שבאמת לתקופה ארוכה ולא תערוכה מתחלפת באיזו גלריה עם איזה אמן קיקיוני לא פחות, שוב, אבל האמנים והתערוכות הגדולות שיודעים עליהן 2 – 3 שנים מראש, הייתי עושה אותן וכמובן, את כל הנושאים של תערוכות קבע הייתי שמחה להרחיב.
אבל אני אומר שוב, זה עניין של סדר העדיפויות של ההנהלה וגם תקציב.
בסוף, זה נופל בהרבה מהפעמים לא על הרצון הטוב, אלא על תקציב.
לעשות תערוכות מתחלפות זה גם תקציב יותר גדול וזה גם עזרים חד פעמיים וזה גם התקשרויות אחרות. זה גם רשות לבקש מהסטודיו לעשות שימוש בעבודות, זה לא שייך למוזיאון – אלו תהליכים אחרים ומאוד מאוד מורכבים, צריך להתחיל אותם הרבה הרבה קודם.
התקשרויות כאלו צריך לעשות הרבה קודם, עם גורמים כאלה, בכדי לקבל את האישור להם.
דרך אגב, כל הדברים, למשל, בחוברת הזאת – גם עליהם יש זכויות יוצרים. שילמנו זכויות יוצרים לאיגוד של רוי ליכטנשטיין, של פיקאסו, של שאגאל.
כל איגוד כזה, זה לפחות 250 – 300 יורו, מבלי שאתה בכלל עושה משהו.
ורד: עוד מלפני שהתחלת, כן.
רז: בדיוק. אז, יש לזה עלויות. לשימוש ביצירות יש הרבה מאוד עלויות ולכן, למשל, עבודות שנעשו עד המאה ה 19 או תחילת המאה ה 20 – אין להם כל כך זכויות יוצרים, אז קל יותר להשתמש בהם. אלו גם דברים שאתה לומד מהשטח.
משתתפת: אפשר לשאול עוד שאלה?
רז: כן.
משתתפת: קודם כל, היה תיאור נורא מרתק של ההנגשה.
שוב, אני רוצה לשאול שאלה בפן הפרקטי. את יכולה לעשות איזושהי הערכה לגבי מי עבד, כמה זמן זה נמשך, כל הדבר הזה?
רז: עבדנו על זה כשנה וחצי.
תחדדי את השאלה. את רוצה לדעת כמה זה עלה?
משתתפת: מי עבד על זה? כמה אנשים עבדו על זה? מבחינת משאבים, גם אם זה לא תקציבים.
רז: אוקיי. מבחינת המוזיאון, עבדו על זה אני והעוזרת שלי. זהו.
מבחינת הספרייה לעיוורים, היו לנו כמה פגישות עם עמוס, עמוס נתן בחורה והבחורה עזבה בינתיים, לאחר מכן הייתה עוד בחורה… צריך שני משוגעים לדבר, בשביל שזה יקרה. אחד מכל אחד וזהו, לא יותר. כל השאר, יגיע.
גם הצלחתי להשיג, אחרי שדיברתי בטלפון עם המדריך הקולי, אז רק שילמנו על ההטמעה. העלויות הן לא גבוהות, חבר׳ה. אנחנו סיכמנו את כל הפרויקט הזה, עם ההוצאות של הספרייה המרכזית שלא היו עלינו, זה היה משהו כמו 20 אלף שקל. כאילו, זה לא הרבה.
משתתפת: לא.
רז: אפשר לעשות דברים עם רצון.
ורד: אבל זה באמת בגלל שהספרייה לעיוורים עשו את זה ללא תשלום.
רז: נכון, אמרתי. צריך להתחבר לאנשים הנכונים ולהרים את זה ביחד.
גם העיצוב הגרפי היה חינם.
תודה רבה.
ורד: תודה. תודה רבה. להתראות.